הפסוק בספר נחמיה “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח” בתקופת בית שני הוא צו ומכוון לעם ישראל בכל התקופות, ובפרט בתקופתנו. אך היום יש רבבות צעירים שהגיעו לגיל גיוס שאינם עומדים “לא להחזיק בשלח” ולא “לעשות במלאכה”. חוק הגיוס החדש המוצע נועד להנציח מצב זה ולהטביע עליו גושפנקה של חוק, חוק ששמו סותר מינה וביה את תוכנו - ובמקום לגשר בין אמנות לתורה, שני הקטבים כביכול, שבגללם בחורי ישיבה אינם מתגייסים, בניגוד למה שהיה בימי נחמיה, יעניק פטור מלא מגיוס - אף שכעשירית מבחורי הישיבה, גם זאת יש להזכיר, מעדיפים להתנדב ולמלא את חובתם למדינת־ישראל ולעמה.
דווקא בימים של מחלוקות: בואו נשאיר את צה"ל מחוץ לפוליטיקה
אך לא רק תוכנו של החוק החדש צורם אלא גם עיתויו, שכן תזמונו בעידן של מחלוקות קשות בציבור ברור שיקצין את השסעים עוד יותר - ובפרט כשבד בבד איתו מושמעות קריאות לסרבנות לשרת גם במגזרים אחרים בציבור בתקופה, כמו בזמן נחמיה, שאורבים לנו אויבים מקרוב ומרחוק. הפגנות ושלטים שקוראים לסרבנות, כמו אלה של אנשי חיל האוויר, למשל, בבירור מדרבנים את איראן ושלוחיה להרים ראש.
הסרבנות גם פוגעת בצורה אחרת במצב הביטחוני והמדיני של ישראל. אמריקה רואה בישראל נכס מדיני ואסטרטגי ועוצמתה הצבאית וליכודה הפנימי הם גורם מרכזי בחתירת וושינגטון לייצוב המזרח התיכון ובהתמודדות בו עם סין ורוסיה - ולכן כל פגיעה במעמדה של ישראל מקטינה את ערכה האסטרטגי בעיני ארצות הברית, שלא לדבר על ערכה לגבי שותפותיה ב”הסכמי אברהם” ושותפתה הפוטנציאלית סעודיה.
ניסיונו (שנכשל) של מנהל הגימנסיה העברית הרצליה לעודד סירוב להתגייס בתום הלימודים היה שלילי ומסוכן אף יותר מקריאת הרבנים נגד הגיוס, מאחר שהוא נועד לפגוע ברוחם ובנחישותם של מי שעתידים למלא את שורות הצבא. מסתבר, אגב, שעל פי סקר שנערך בימים אלה, רוב הציבור בישראל מבין את חומרת המעשים האלה ומתנגד לכל ניסיון של סרבנות מסיבות פוליטיות או אחרות.
נאום הרמטכ”ל הרצי הלוי בטקס בקריה התייחס לחלק המרכזי של הבעיה הנ”ל כשאמר: “מול סימני השאלה, אני רוצה להציב סימני קריאה. מדינת ישראל חייבת למען ביטחונה להמשיך ולקיים את מודל צבא העם, זה מודל המחייב גיוס מכמה שיותר חלקים באוכלוסייה. עמדתנו ברורה: גיוס לכולם, זה סוד כוחו של צה”ל”. הוא גם הוסיף שהגיוס יכול להיעשות בהתאמות הנכונות וכי “יש מקום ויש דרך ליישם זאת”. עכשיו נשאר לראות אם ואיך כל הגורמים בממשלה ובאופוזיציה יעמדו בציפיות.
לדברים של רמטכ”ל בישראל יש משמעות מיוחדת, לא בזכות דרגתו וגם לא בשל תכונותיו האישיות, אלא מפני שהוא איננו רק מפקד הצבא וראש המטה הכללי, אלא בתוקף תפקידו גם דמות מנהיגותית לאומית, אף שיש תמיד לזכור שהוא כפוף לדרג האזרחי ולא מעליו, כפי שראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן־גוריון, הבהיר בזמנו לרמטכ”ל. לגישת בן־גוריון, אי־הפוליטיות של הצבא הייתה לא רק אידיאולוגיה אלא כורח המציאות, הכרה שהביאה אותו לנקוט שתי פעולות קשות ואפילו אכזריות - פירוק הפלמ”ח משמאל והפעולה נגד האלטלנה מימין.
ההיסטוריה הצדיקה אותו ומערכת הביטחון פועלת מאז, בדרך כלל, בהתאם לקווים שבן־גוריון קבע, אף שמפקדים מסוימים אחרי שפשטו את המדים או החזירו את פנקסי השירות שלהם הפרו לפעמים את רוחם. אין כל פגם שאנשי צבא וביטחון לשעבר יצטרפו לחיים הפוליטיים, אך אין גם רבותא מיוחדת מבחינה זאת במדינה דמוקרטית, וכפי שראינו במאה הקודמת באירופה, מסוכן כשקמות תנועות פוליטיות על בסיס השיוך הצבאי הקודם.
במדינה דמוקרטית כמו ישראל אין כל צורך להעמיד את הצבא על פדסטל, דווקא מפני שהוא הצבא של כולנו, אך גם לא להתקלס בו, בגלוי או במרומז, כפי שפוליטיקאים ואנשי תקשורת מסוימים נוהגים לפעמים לעשות ובוודאי לא להופכו לכדור משחק פוליטי. מגונה במיוחד היא ההשתלחות של גורמים פוליטיים, הן בשמאל והן בימין, בין שמתסכולים אישיים, ובין שמיצר פרסום בלתי נלאה, נגד אנשי צבא וביטחון שממלאים את תפקידם בנאמנות, כל שכן הבריונות האלימה נגד בחורים ובחורות לובשי מדים שממלאים את תפקידם, ולא תמיד בתנאים קלים. המושג “צבא העם” עומד היום למבחן ביותר מסיבה אחת - האם נעמוד בו?