אם העשור הקודם היה בסימן FOMO (הפחד מלהחמיץ דברים) אז עכשיו עם פריצת הבינה המלאכותית - המילה החמה היא FOBO. ראשי התיבות של Fear of Being Obsolete, הפחד שמרגישים עובדים רבים מלהיות לא רלוונטים, להתיישן, להתייתר.
אם אתם כותבים למחייתכם, תעשו ניסוי. תבקשו מצ'אט GPT או בBARD שיכתוב סטנדאפ על נושא משגרת יומכם. נניח, חופשת סוכות משפחתית. תבקשו שזה יהיה בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אפשר להנמיך ציפיות. הסטנדאפ כמעט תמיד לא מצחיק, בקושי מחויך. מצד שני, הוא עדיין יעמוד בכללי הקומדיה מבחינת הטון, הקצב והסטייל.
אני עושה את הניסוי הזה על אותם הנושאים כבר כמה חודשים וכל פעם נדהם מחדש ממהירות השיפור של המודל. פה האבחנה נעשית מקורית יותר, שם הניסוח מדויק יותר. אני לא אשקר - יש מצב שהיום שסיינפלד יתלה את הנעליים מתקרב. כך או כך, המהפיכה הזאת תגיע עם תג מחיר.
זו מהפיכה מרתקת ומורכבת ומעסיקה מאוד את תעשיית התוכן בכל הנגזרות שלה מתעשיית הפרסום ועד לעולם הבידור. בפסטיבל הקומדיה באדינברו היתה הבינה המלאכותית השיחה של הפסטיבל. המארגנים עשו מופעי אימפרוביזציה שהשתמשו בהצעות של CHATGPT. מהביקורות נראה שחוץ מגימיק, התוצאה לא היתה מרשימה ולא הוסיפה לקומדיה. במועדון סטנדאפ ברוקלין, בצד השני של האוקיינוס, נערך בשבועות האחרונים ניסוי מרתק במיוחד כשקומיקאים אימנו מודלים לפי סגנון ההומור של עצמם ואז הם מנהלים תחרות מול גירסתם הוירטואלית בתחרות ROAST קלאסית.
כבר כמה חודשים שיש מועדון בסן פרנסיסקו שעושה תחרויות אדם נגד מכונה. בתחרות עם השם הלא מבריק Laugh GPT עולה סטנדאפיסט על הבמה ונותן את הסט שלו ונותן סט שנכתב על ידי מכונה והקהל צריך לזהות מה נכתב על ידי מכונה ומה מעשי ידי אדם. לעת עתה, הקהל מזהה די בקלות את הבדיחות שמנפקת המכונה, אבל לטענת הקומיקאים - היא משתפרת מחודש לחודש. הבינה המלאכותית מטלטלת תעשייה שלא באמת השתנתה שנים.
לפני הרבה שנים, הייתי מהכותבים של "ארץ נהדרת" וריכזתי את המבזקים של קיציס. רוב הפאנצ'ים היו מאוד תבניתיים, 12 מילים לערך. החלק הראשון בנה עולם וציפיות והחלק השני, שבר אותם. שעות ארוכות היה הצוות מנסה לפרק כל כותרת למרכיבים, להוציא אותה מקונטקסט או להוסיף לה אלמנט מפתיע. ואז כשהפאנץ' היה מוכן - היינו מנסים את זה על החולפים במסדרון, כדי לוודא שהניסוח אופטימלי, שלא צריך להזיז מילה לפה או לשם.
בשנה האחרונה תסריטאי ותיק בשם ג'ו טופליין פיתח בוט שכותב בדיחות בדיוק כאלה ללא מגע יד אדם. טופליין אימן את המודל על ידי הזנת עשרות אלפי בדיחות שונות ששמע, או שראה, בטלויזיה האמריקאית ועכשיו טופליין מכניס מצד אחד כותרת מהעיתון ומקבל מהצד השני, את הפאנץ'. שבזמן שאנחנו כתבנו בדיחה אחת, הבוט של טופליין כותב חמישים. גם אם יחס הפגיעה שלו נמוך, זה עדיין עדיף על להעסיק צוות כותבים אנושי.
המהפיכה יכולה ללכת לשני כיוונים. בכיוון החיובי, הבינה המלאכותית תסייע ליוצרים להיות הגירסה הטובה יותר של עצמם ותתן להם השראה ורעיונות שהם לא חשבו עליהם ובכך תיווצר קומדיה עשירה ומקורית יותר. היא תהיה מה שטכנולוגיות אחרות היו לקומדיה - קטליזטור להתפתחות ולתחכום. אי אפשר להכליל את כל ההומור האנושי, אבל חלק גדול ממנו נעשה עם השנים מתוחכם יותר, יצירתי יותר, מטלטל מחשבה ופורץ דרך.
העניין זה רק שהכיוון השני, הגופים המממנים בכל העולם יעדיפו להוריד עלויות ולדלל את צוותי הכותבים. התוצאה תהיה אסון אמיתי לתרבות. את הכתיבה המקורית יחליפו טקסטים סינתטיים, מבוססי מודלים שאומנו על המנגנונים הקיימים, רק בהתאמה לענייני היום. במקום קומדיה מרעננת שתתן ביקורת נדרשת על המציאות המשתנה בדרכים מתפתחות ומשתכללות - נקבל קיבעון תרבותי ומיחזור אינסופי.
וריאציות על אותה בדיחה שכבר שמענו. וודי אלן אמר פעם שמערכות יחסים הם כמו כריש, אם הן לא מתקדמות הן מתות. ובסופו של יום קומדיה שנכתבת על ידי מכונה היא לא מתקדמת, היא גופה של כריש וזה לא מצחיק.
בנתיים אפשר להתנחם בכך שגם אם בצד של הכתיבה הבינה מלאכותית יכולה לנסות להחליף את הכותב - היא לא יכולה להחליף את הרגע הקסום והמוטרף של קהל. קבוצת זרים שברגע אנושי אחד ראתה את הגיחוך בסיטואציה אותנטית בקיום האנושי ועכשיו היא צוחקת ביחד כאיש אחד. נקווה שבסוף הבדיחה לא תהיה על חשבוננו.
עמרי מרכוס הוא מנהל קריאטיב שמתמחה בקשר שבין טכנולוגיה-תוכן-עסקים.