בימים טרופים של חוסר ודאות ויציבות, אנו רק מחפשים מישהו להישען עליו, מישהו שיחזק אותנו, שיתן לנו את הכוח להמשיך הלאה, אבא ואמא שיתנו טפיחה על השכם ויגידו ״יהיה בסדר״. אך כפי שנוכחנו לדעת, אנחנו לבד, לגמרי לגמרי לבד. וכך, בלית ברירה, נאלצנו לדאוג לעצמנו. כמו מוגלי מספר הג'ונגל נזרקנו לסביבה: עוינת, כאוטית, אלימה, מלאת חיות טרף אכזריות כשכל מה שיש באמתחתנו הוא יצר ההשרדות ותחושת ה-״יהיה בסדר״. מסתובבים במעמקי היער ניזונים מ״פייק ניוז״ שאט אט הרעיל והחליש את גופנו.
״מתנדבים למען החיילים״, ״מתנדבים מצילים כלבים מהעוטף״, ״מתנדבים מחלקים אוכל״, ״מתנדבים עושים הסברה ברשתות״, ״מתנדבים מוצאים מגורים לתושבי הדרום״, ״מתנדבים עוזרים למצוא נעדרים״: משק אוטרקי של יוזמות אזרחיות מרגשות אשר מבטיחות את המשך הקיום השברירי שלנו כעם על חתיכת אדמה מוקפת אויבים.
למדנו לעשות הכל לבד. כמו ילד יחיד להורים לא מתפקדים, למדנו לא לבקש, כי לשם מה? בין כה וכה אין עם מי לדבר. גם נעשנו ממש טובים בזה, בלהסתדר לבד. אך יש רגעים שגם הילד החזק ביותר נשבר, אולי הוא מתנהג כמבוגר אבל הוא רק ילד.
אז נכון, אין לנו אבא ואמא אבל לפני כמה ימים גילינו שיש לנו אפילו משהו יותר טוב, יש לנו את הדוד מאמריקה. דוד, שבסתר ליבנו היינו ממש רוצים שיאמץ אותנו. רק שיחת טלפון אחת ממנו ואנחנו מרגישים שמישהו רואה אותנו, אנחנו לא לבד למרות הכל. כתב קובי אוז: ״אחרי הנאום הרגשתי כמו ילד עזוב שמצא פתאום את אבא שלו״.
אי אפשר לתאר את המציאות הישראלית בלי הפוליטיקאי או האינטלקטואל, איש הצבא או הסופר, שנושא דברים אל הציבור בימים של שמחה או בימים של אבל, של התרוממות רוח ושל חשבון נפש. זה שאמור לנסוך בנו ביטחון. חשיבותה של הממשלה היא לא רק בתפעול לוגיסטי וניהול סדר היום השוטף. חשיבותה היא בלתת חוסן נפשי לציבור, תחושה שיש מי שרואה אותנו ומקשיב לנו ובמידה ומתעוררת בעיה יש למי לפנות. הרי הם הנבחרים, הנבחרים לשמש כעוגן כשהרוחות נושבות והים סוער. כפי שאנחנו לא מצפים מההורים שלנו רק לדמי כיס, אנחנו צריכים גם אוזן קשבת, אכפתיות, אנחנו צריכים אהבה.
הממשלה הזאת כשלה הן בפן החומרי והן בפן הרגשי. לאחר ששמענו את הנאום המרגש של ג׳ו ביידן והזלנו דמעה, הבנו סופית, ישראל היא ילד מוזנח שהגיע לבית של חבר מבית הספר ורואה איך ההורים שלו דואגים לו. אנחנו הם ילדי המפתח שהשאירו להם מנה חמה לארוחת צהריים.