המלחמה נגד חמאס הביאה לפרץ של אחדות והתנדבות ברוב שדרות הציבור הישראלי (וגם בקרב רוב יהודי התפוצות) - אך גם לפרץ של אנטישמיות ושנאה בעולם שלא נראה מאז תקופת הנאציזם, שנאה שהלכה והתגברה ככל שאת מקומם של פיזוזי העזתים ברחובות אחרי הטבח בישראל תפסו המראות של כתישת בתיהם - וגרמו לתסכול ואכזבה בקרב שונאי ישראל בעולם.

שנאת יהודים מאחדת את השמאל הקיצוני והימין הקיצוני מאז ומתמיד, וכפי שכתב ההיסטוריון הבריטי־יהודי סיימון שאמה ב־2016, "לבעיית השמאל עם היהודים היסטוריה ארוכה ואומללה" ותרגומה לאנטי־ציונות או אנטי־ישראליות הוא רק שינוי סמנטי - והקריאות הגזעניות והאנטישמיות בהפגנות באמריקה ובארצות אחרות, כמו גם התמיכה ב־BDS, אינן מסתירות שמטרתן, כמטרת חמאס, היא השמדת העם היהודי ומדינתו.

הוגי הדעות ההיסטוריים של השמאל בגרמניה, בצרפת וברוסיה, כולל קרל מרקס היהודי, האשימו את היהודים בכל עוולות העולם נגד המין האנושי - ולא נבדלו בכך מהוגי הדעות של הימין הקיצוני - ומי שאיתר זאת בבירור כבר אז היה הסוציאליסט היהודי משה הס, חברו לשעבר של מרקס, שהפך לציוני עוד לפני הרצל.

לעוינות נגד יהודים בארצות הברית היו שורשים שמהגרים שונים הביאו עמם ממכורותיהם, ויהודים לפעמים גם עורבבו, שלא בטובתם, במאבקים הפוליטיים, החברתיים והגזעיים בזירה האמריקאית הכללית - אך חזיונות כמו שרואים היום, כשמתנכלים בגסות רוח ובאלימות לסטודנטים יהודים, וכשיהודים נאלצים לשכור שומרים חמושים כדי להגן על משפחותיהם, לא נראו מאז שנות ה־30 של המאה הקודמת, אם בכלל, כשפעלו באמריקה ארגונים פרו־נאציים ובדלניים, ודמויות כמו הכומר האנטישמי צ'ארלס קופלין והטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג עמדו בראשם.

אירועים אלה אינם מנותקים מתופעות אחרות בחברה האמריקאית כגון "ביטול התרבות", שאיננה מוגדרת אומנם כאנטישמית, אך האנטי־ליברליות שלה גולשת לעתים לאנטישמיות, ושבין היתר רואה בהיסטוריה של ארצות הברית ושל ישראל הוכחה להשתלטות קולוניאליסטית של האיש הלבן ותרבותו על אוכלוסיות מדוכאות למיניהן.

מבחינת רוב ה"פרוגרסיבים", קרי השמאל הרדיקלי באמריקה שמונה בין חבריו דמויות כמו הסנאטור ברני סנדרס, שיהדותו איננה מפריעה לו לנקוט עמדות אנטי־ישראליות מובהקות גם כשמדובר באיום ברצח עם, הציונות איננה תנועה לשחרור לאומי אלא גורם קולוניאליסטי שיש לשים לו קץ והם אף משווים את חמאס לתנועות למען שוויון גזעי כמו זאת בהנהגת מרטין לותר קינג.

שואל הפילוסוף המדיני היהודי ישה מונק, "כיצד זה קרה ש'הפרוגרסיבים' האמריקאים ומוריהם האינטלקטואלים הפנו עורף לליברליזם הדמוקרטי?". ואכן, השמאל האמריקאי נמצא במשבר עמוק גם לגבי זוועות חמאס. יהודים אמריקאים שהיו התומכים המובילים בזכויות השחורים, בשוויון מגדרי, בזכות להפלות ובעקרונות אחרים של השמאל הליברלי, ולעתים התנגדו לצעדים כאלה או אחרים של ישראל, חשים היום שהופקרו על ידי מי שהם ראו בהם בעלי ברית. מסכם מאמר דעה ב"ניו יורק טיימס": "השינוי הזה, על רקע המלחמה הנוכחית, הוא שבר יסודי בקואליציה הליברלית שבמשך זמן רב הייתה לב המפלגה הדמוקרטית".

הימין הקיצוני באמריקה משלב ידיים בנושא היהודי עם השמאל הקיצוני. תופעות כמו טרור נגד בתי כנסת ומועדונים יהודיים הן אומנם "ייחודיות" לגורמים ניאו־נאציים וכנופיות אלימות אחרות, אך בשנאה כלפי ישראל הם אינם נבדלים מהשמאל הקיצוני. ברם, בניגוד למפלגה הדמוקרטית, התמיכה בישראל במפלגה הרפובליקנית מקיפה את רוב פעיליה ונציגיה הפוליטיים, להוציא את אחד המועמדים לנשיאות, ויווק רמסוומי, ששואף להתמנות לסגנו של טראמפ אם זה ייבחר לנשיאות ודורש שהסיוע הביטחוני לישראל לא יימשך ללא תנאי.

וזה מביא אותנו לטראמפ עצמו, שבמקום להזדהות עם ישראל בשעתה הקשה, מתח עליה ביקורת ותקף את העומד בראשה כי בירך את ביידן על ניצחונו בבחירות. טראמפ איננו אנטישמי, אך הוא לא מואס בתמיכת גורמים אנטישמיים מובהקים. אומנם אין להמעיט בחשיבות מעשיו למען ישראל במהלך כהונתו, אך האגוצנטריות וההפכפכות שלו, שבאה לביטוי גם ביחסו הצונן כלפי ישראל, בניגוד לעמדה התומכת שנקט ביידן במילים ובמעשים; גישתו הבדלנית בעניינים בינלאומיים בכלל והמלחמה באוקראינה בפרט; ואהדתו הבלתי סמויה לפוטין ולמנהיגים בלתי דמוקרטים נוספים, עלולות להשליך גם על יחסו לישראל.

ישראל איננה צריכה, כמובן, להתייצב לצד זה או אחר בפוליטיקה האמריקאית ובהתמודדות הפנימית במפלגה הרפובליקנית, אך היא לא יכולה להסיר את עיניה מגורמים ומעובדות שעלולים להשפיע על עתידה ועל עתיד העם היהודי.