"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" - חיים נחמן ביאליק, "בעיר ההריגה", פרעות קישינב, 1903. "הָיוּ אִשָּׁה וְאִישׁ וְתִינוֹק וְקָשִׁישׁ וְעַכְשָׁו כֻּלָּנוּ אוֹמְרִים קַדִּישׁ. וּמָה שֶׁהָיָה כְּבָר לֹא יִהְיֶה... הַשּׁוֹחֵט כְּבָר שָׁחַט וְכָל הָעוֹלָם בּוֹכֶה" - מיכל סנונית, אוקטובר 2023.
ספר בראשית בפרשת נח מציג לנו מנעד דיאלקטי של מורדות ועליות, בין עולם של כאוס, לעולם של סדר. בין עולם של שחיתות וחמס לעולם מתוקן. בין עולם של חידלון לעולם של תקומה. בין עולם של בלבול וחוסר גבולות, לעולם של גבולות. בין עולם של ייאוש, לעולם של תקווה.
הנה כי כן, בקצה האחד: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" - מצב של כאוס, היעדר גבולות וייאוש. ומנגד בקצה השני: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" - מצב של גבולות ותקווה.
מי המבול שיורדים ומכלים את דור המבול הם כקו פרשת המים, שהוא הגבול בדמותה של התיבה. הגבול שבין הטמא לטהור. הגבול שבין ייאוש לתקווה.
ספר בראשית בפרשת נח מציג את הייצוג המכונן בתודעתנו התיאולוגית ליישוב הדיאלקטיקה בכריתת הברית בין הקב"ה לאנושות המיוצגת על ידי נח, בדמותה של הקשת בענן: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ... אֶת קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ... וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִי הקשת בענן כמי שנבחרה לם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".
במה זכתה הקשת בענן כמי שנבחרה לייצג את הברית ליישוב הדיאלקטיקה, לעולם של גבולות ותקווה? הקשת היא מרחב פלורליסטי, המכיל שונות של צבעים על מאפייניהם ותכונותיהם. היא מאופיינת בהצבת גבולות בין צבע לצבע. אין מהילה או ערבוב של צבעים. צבעי הקשת חיים בהרמוניה, בשלום, בערבות הדדית ובפרגון של צבע אחד לרעהו. אין חציית גבול או השגתו של צבע כלפי חברו. ההרמוניה מייצרת סימפוניה של אחדות הניגודים, של צבעים שמשרים אור ותקווה.
הקשת באותיותיה, מייצגת שלושה עוגנים: קבלה, שותפות, תקווה. אלו השלושה מבטיחים את הערבות ההדדית והסולידריות של צבעי הקשת השונים שמציבים מראה לאנושות ולבני האדם בקשת העמים, הלאומים והתרבויות בעולם, לייצר מרחבים של קבלת האחד את השני, של שותפות ושל תקווה. שלושה יסודות אלו הם הערובה לקיומה של ברית הקשת בענן.
הקשת בענן מציבה אתגר כיצד לדעת לקיים את הברית ולשמרה גם בתקופות של עננה ומשבר, כיצד ניתן לגרום לנשמה להפיק אור נעים גם במציאות של שמיים עוטי ערפל, כאמרתו של הראי"ה קוק. ברית הקשת בענן קוראת לתקווה ולא לייאוש.
ההמנון הלאומי "התקווה" - "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים" - הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר, בעת שהתארח בעיר יאש שברומניה בשנת 1878. העיר יאש מלשון ייאוש שבה הפך אימבר את הייאוש לתקווה.
דומה ששירו של אהוד בנאי "גבולות" מהדהד באוזנינו בימים אלו בנתיב התקווה: "ביני ובינך, בינינו לבינם, בין חושך לאור, בין יבשה לים, בין קודש לחול, בין המתוק למר בלי גבול, אין גבול לשום דבר. יש גבול לייאוש, אין גבול לתקווה, יש גבול לשנאה, אין גבול לאהבה". יחד ננצח. עם ישראל חי.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת מלב"ב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן־גוריון