28 יום למלחמה. כבר 28 יום שלא מעט ישראלים וישראליות לא ראו את הבית כי הם במילואים, 28 יום שתושבי העוטף ושדרות לא ראו את הבית כי הוא כבר לא קיים או כי חדל מלשמש מקום בטוח, 28 יום שלא מעט ילדים בישראל סופגים את החרדה המובנת מאליה של הוריהם ולא יודעים מה לחשוב.
אף אחד לא מצליח להבין באמת מה מרגישות המשפחות שקיבלו את הבשורה האיומה מכל, על יקיריהן שנרצחו במסע הטבח של מחבלי חמאס בשבת השחורה, או נפלו בשטח רצועת עזה כחלק מהמאמצים להביס את אויבינו האכזריים. מנגד, קשה לעכל את המתח המצמית של אלו שהוריהם, ילדיהם, הסבתא והסבתא שלהם, האחים, הדודים, עדיין בשבי חמאס, מבלי לדעת מה מצבם.
לצדם, בכל כך הרבה מעגלים, נמצא העורף, המשווע להבין קצת יותר בפני מה אנחנו עומדים. ובאופן מצער למדי, גם בימים כאלה, כמו שאוהבים לומר, הממשלה משיבה את פניו של העורף ריקם. דוגמה פשוטה: בין המילואימניקים והמילואימניקיות נמצאים בעלי עסקים, שמפרוץ המלחמה עזבו את הכל ועשו את מה שאפשר כדי להגן על המדינה. העסקים שלהם עומדים שוממים, את הארנונה והשכירות ממשיכים לגבות במרבית המקרים. כשהעסקים פתוחים ויש מי שייקח עליהם חסות בתקופת המילואים, אף אחד לא פוקד אותם. כי בינינו, למי יש מצב רוח או מוטיבציה יתרה לשתות קפה בחוץ? לאכול כריך מבלי לחשוב על המספר המפחיד כל כך של הישראלים השבויים ברצועה בידי מרצחים? לקנות בגדים? לאף אחד. וגם במצב הזה, למדינה אין הרבה תשובות.
השבוע אמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כי "בוצעו שורה של צעדים במסגרת הסיוע הכלכלי, למען אנשי המילואים, בעלי העסקים והמפונים מיישובי העוטף וצפון הארץ", והבטיח שהכסף יועבר כמה שיותר מהר. ועדיין, קשה להסיק מהדברים מתי זה יקרה. ואפרופו מפונים, גם בנוגע לאלו שעזבו את בתיהם, בין אם למלונות ובין אם מצאו פתרונות אחרים, לא כל כך ברורים טווחי הזמנים והמענקים המוצעים להם.
אין עוררין על כך שהממשלה תסיים את ימיה בסיום המלחמה, שיגיע לאחר ניצחון והשבת כל החטופים לשטחנו. השורות הצפופות כל כך יעשו אחורה פנה, ובמקום היושבים במשכן, בתקווה, תבוא נבחרת שלהבא תתרכז בענייני המדינה רבתי ותצמצם למינימום את ההתכתשויות הלא רלוונטיות בדיוני המליאה. עד אז, אנחנו, האזרחים צריכים את כל ה־120 שבה, גם את השרים במשרדים שאינם פעילים בתקופה הזו, כדי לעבוד. לדאוג לקצת פחות חוסר ודאות, להסיט את הכספים הקואליציוניים למטרות שבאמת צריך, לצאת לדבר עם מי שזקוק לסיוע, ואפילו לתת יד ולהתנדב. שבענו מהצהרות חסרות תוכן ודיבורים בעלמא, או מתמונות שכל מטרתן היא יחסי ציבור עצמיים. זמן לעשות, אפילו בלי להגיד. עם ישראל יגלה לבד.