מה קרה לנשיא צרפת, עמנואל מקרון?

כישראלית וכצרפתייה (משפחתי התאזרחה עוד במאה ה-19), עקבתי מקרוב אחרי התנהלותו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, תחילה בגאווה כאשר הנשיא הצעיר והנמרץ בחר לבקר בארץ עם היוודע זוועות הטבח בנגב ובקיבוצי הדרום. התייצבות מופתית, יש לומר, ובביקורו הוא נחשף גם לקלטת שצה"ל הרכיב ממצלמות הגו-פרו של המחבלים. אז, מצא מקרון את המילים הנכונות המנחמות.

נחשף בכנסת: "לא מעט מניצולי המסיבה ברעים אושפזו בכפייה"

אזכיר שבין 1400 הקורבנות של הימים הראשונים נמנים 40 צרפתים ובין 240 החטופים נמצאים כ-8 בעלי אזרחות צרפתית בידי החמאס. הדאגה והמעורבות של נשיא צרפת ביטאו יותר מאשר דאגה צרה לבעלי האזרחות הצרפתית שנרצחו או נחטפו - זו הייתה הבעה כנה, הומנית, של שותפות גורל לנשיא של אומה שגם היא חוותה אירועי טרור נוראיים, כזכור ההתקפה על הבטקלאן ב-2015, על מערכת העיתון הסטאירי, צ'רלי הבדו ועל החנות היפר כשר.

מפרוץ המלחמה הזו שנכפתה על ישראל, רושמים בצרפת עלייה מדאיגה של מעשים אנטישמיים: ציורי מגן דוד וצלבי קרס על קירות הבתים ברובעי הבירה עצמה, תושבת ליון נדקרה באכזריות כשפתחה את דלת ביתה, יהודים מסירים את המזוזות בכניסה לביתם, אחרים מסתירים את שמם על תיבת הדואר.

תחושת הפחד ששטפה את הקהילה היהודית בצרפת פקדה אותה לראשונה במקביל לפרוץ האינתיפאדה ב-2001, כאשר מוסלמים קיצוניים התחילו לאיים על האוכלוסייה היהודית במיוחד בפרברי צפון פריז. "אזור 93 התרוקן מהיהודים שלו", העיר אז שר בכיר בממשלת צרפת. אפשר לומר שמאז 2001, השקט לא חזר, שוטרים ניצבים באופן קבוע בפתחי בתי הכנסת, מרכזים קהילתיים, גני ילדים ובתי ספר יהודיים בצרפת בה נמצאת הקהילה היהודית הגדולה באירופה. לצידה מעריכים שחיים היום כ-10 מיליון מוסלמים, 10% מהאוכלוסייה הכללית בצרפת.

רובם של המוסלמים היגרו לצרפת במהלך שנות הדה-קולוניזציה כדי לחפש חיים טובים יותר מאשר בארץ מוצאם, צפון אפריקה ואפריקה. רובם אימצו את עקרונות הרפובליקה "שוויון, אחדות, ואחווה", נוסיף שגם המריטוקרטיה פעלה, קידום חברתי על פי הישגים. ילדיהם התחנכו בבתי ספר של הרפובליקה ואמורים היו להפנים את האתוס הצרפתי הרפובליקני. התמונה האידאלית שאני מנסה לצייר כאן התהפכה במקרים רבים מדי בהם האבטלה פגעה בסמכות האב, המשפחות התפרקו, הילדים שחשו בתקרת הזכוכית, פנו לסמים ולפשע ובמהרה שכונות המהגרים המוסלמים הפכו לשכונות עוני ופשע אליהן המשטרה חוששת להיכנס ומעדיפה לפנות לראשי וועדי השכונה, לעיתים, ארגוני פשע לכל דבר כדי להשליט סדר בתיווכם. אני סבורה שמשם יוצאים המעשים האנטישמיים. במשך זמן רב, ממשלות צרפת, מימין ומשמאל העדיפו להתעלם ולא לחפש טיפול שורש לבעיה, התייחסו לזה כיבוא של הסכסוך הפלסטינאי-ישראלי לשטחם, שלא בצדק. 

לאחר התגובה המרגשת של מקרון, קבלתי סוג של מקלחת קרה כאשר צפיתי בשלב הבא. עם התחלת הפעולה הקרקעית של צה"ל בעזה, כינס הנשיא וועידה בארמון האליזה עם נציגי אונר"א ושגרירים אחרים. הנשיא מקרון אומנם פתח את נאומו ביזכור קצר, שנשמע לי כמו מס שפתיים לטבח של ה-7.10 אך המשיך ותיאר ארוכות את סבלם של אזרחי עזה, זה של הנשים, הזקנים התינוקות שצה"ל מפציץ ללא ערף, התייחס בזעם כמעט להרס הבתים והתשתיות, תיאר את עזה כשדה הריסות והוסיף באותה נשימה שצרפת תתרום מיידית 100 מיליון יורו לעזרה הומניטרית.

לא אתכחש לסבל אזרחי עזה, אבל אדוני הנשיא, מדוע לחזור על אותה ראיה חד צדדית? לא כותשים את עזה כי פתאום בא לנו אלא שהחיים בארץ הושבתו כליל ע"י ירי בלתי פוסק של אלפי טילים מצפון ומדרום, בתי ספר וגנים נסגרו, יש פליטים בעזה, בהחלט, אך מה עם 100,000 הפליטים שלנו מצפון או מדרום ואלה שבתיהם נהרסו כליל בקיבוצי הדרום. כיצד תגובתך היפה וההומנית עם היוודע האסון שלנו, התהפכה כל כך מהר?

מה שקרה בצרפת קרה גם באנגליה ובארצות הברית, ממקום מושבי באוניברסיטת קולומביה כרגע בשבתון, ראיתי את דעת הקהל מתהפכת בין יום. בצרפת, השמאל של מלנשון והמיעוט המוסלמי יוצאים בהפגנות ענק, נוסף לזה את איומי ארגוני הטרור המבטיחים שיחזרו לפעול בצרפת, האם זה הכניע את הכוונות הטובות של הנשיא? מפתיע מאוד שהוא בחר לא להשתתף בהפגנת ענק שהתקיימה אתמול נגד האנטישמיות בצרפת. כל נשיאי העבר, סרקוזי, הולנד וגם ראש ממשלתו, השרה אליזבט בורן (בורנשטיין לשעבר ובת לניצול שואה) התייצבו.

רבים מידידי הלא יהודים מהאקדמיה בצרפת כתבו לי ושיתפו בפייסבוק את דבר השתתפותם עם תחושה שהם עושים את הדבר הנכון והצודק. האם הפחד מתגובות האיסלאם הקיצוני הוא זה המקפיא את ידיו של הנשיא עד כדי כך שלא מצא לנכון לצאת בראש ההפגנה? ב-2015, מעט לפני התקפות הטרור על צ'ארלי הבדו, הבטקלן וההיפר כשר, פרסם הסופר הצרפתי המוביל מישל הואלבק את ספרו, 'הכניעה', המתאר כיצד באופן חוקי, מפלגה איסלמית כובשת את השילטון בצרפת וכיצד הגיבור, מרצה בסורבון, סמל התרבות הצרפתית הליברלית, יחד עם מדינתו מאבדים את צלם תרבותם.

מקרון ידוע כאיש רהוט, קורא ספרים, זה הזמן לקריאה מחודשת ולהירהור במסרו של הואלבק. כן, אנחנו עדים לסבל רב עד בלתי נסבל בעזה אך מדוע להמשיך לשפוך כספים אירופאיים ללא פיקוח על אופן שימושו? האם צביעות אירופאית, האם כניעה לטרור? ישראל מוכיחה שוב ושוב אחרי כל סבב דמים עבורה ועבור הפלסטינאים כיצד פועל המנגנון, בשל אותן קריאות להפסקת אש שאני שותפה להם כי גם אני רוצה שחתני המגוייס ישוחרר, יחד עם כל חיילי צה"ל, ושנכדיי וכל תושבי ישראל יחזרו לשגרת חייהם. לא הגיע הזמן לפרק גם את מנגנון התמיכה האירופאית בארגוני הטרור?               

הכותבת הינה פרופסור בתכנית לתרבות צרפת ובחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל אביב