כל טייס וטייסת חווים כוננות בחלק גדול וארוך מחייהם המקצועיים. המונח כוננות מתקשר אומנם לעולם הצבאי, אבל אם מביטים סביב מגלים שכולנו נמצאים בכוננות למשהו, מתישהו, ועושים זאת בטבעיות. הכוננות של צוותי האוויר בחברות התעופה כמוה ככוננות של טייסים וטייסות ביחידות המבצעיות, בפלוגות השדה ובחילות השונים, והיא איננה שונה מהכוננות שאליה נחשפנו ב־7 באוקטובר - כיתת הכוננות של היישובים צמודי הגדר.
המקרה של כיתות הכוננות שונה מטעמים רבים. ראשית, אלו מתנדבים האוחזים בציוד צבאי ומוכנים לצאת ולהגן על היישובים שבהם הם חיים. שנית, המשמעות המבצעית שלהם עולה על כל דמיון, כפי שחווינו כולנו בשבת ב־7 באוקטובר. כלומר צורך מבצעי משמעותי פוגש אזרחים מופלאים. כאן בולט האתגר - כיצד אנו שומרים על כשירותם, מציידים אותם בציוד המתאים ומדריכים אותם בכל נושא ומתרגלים.
במציאות הישראלית העורף והחזית קרובים מתמיד. במדינה שאורכה 750 ק"מ, אין באמת הפרדה מוחלטת בין החזית לעורף, היישובים סמוכי הגדר מרגישים זאת ביתר שאת, ויש לנו הרבה כאלו בדרום ובצפון, בעמקים הגובלים בערי הגדה ולאורך קו הגבול הארוך עם שטחי יהודה ושומרון. החזית והעורף קרובים לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא קודם כל מבחינת האנשים, אלה העובדים ביום וחברים בכיתת הכוננות, החקלאים נושאי הנשק, שכל אחד מהם מוכן ברגע לקפוץ ולצאת להילחם על יישובו, בדיוק כמו בעוטף.
לפני שנים רבות היה המשמר האזרחי. אנחנו זוכרים זוגות של מתנדבים באפודים צהובים עם רובי הקרבין המפורסמים מסיירים ברחובות הערים והכפרים. חלקנו סייענו להם והתגייסנו בגיל 16 למשמר האזרחי. חלפו שנים, ואת הסיורים במרחב הכפרי החליפה תערובת של חברות שמירה פרטיות יחד עם רב"שים ואנשי מקצוע בחלקיות משרה כזו או אחרת. לאט־לאט הנשקיות היישוביות נעלמו, והסיורים ברחובות הערים פחתו גם הם, ניתן להניח שגם הביטחון האישי.
כולנו מוקפים בגדרות שהיו פחות מהן פעם, והאפליקציה משדרת לנו לתוך כף היד את כל מה שקורה סביבנו. אולם בתרחיש יום הדין, שאותו חווינו בשבת השחורה, היו אלו חברי וחברות כיתות הכוננות שקפצו מהבתים בשעה מוקדמת, הבינו מיד כי המציאות עולה על כל דמיון וחתרו למגע. גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, לעתים בלבוש חסר עם מחסניות ביד אחת ונשק בשנייה, עמדו איתן מול נחילים של עשרות מחבלים שהגיעו לשער היישוב השקט והשלו שלהם עד עתה.
כיתות הכוננות יהיו שם גם באירוע הבא. האנשים לא השתנו, והחתירה למגע גם לא. אבל הציוד חייב להשתנות, התפיסה גם היא. חברי כיתות הכוננות הם לוחמים לכל דבר ועניין, הם יהיו הראשונים להגיב והאחרונים להתפנות, הציוד שלהם צריך להיות מתאים ואחיד, תקני ומשודרג בדיוק כמו זה של לוחמים צבאיים. הם אינם זקוקים לטנקים, אבל חייבים אפודים. הן אינן זקוקות לצייני לייזר, אבל חייבות מכשירי קשר.
אגרוף ברזל מיומן
כיתת הכוננות איננה אוסף של בדידים אלא אגרוף ברזל מקצועי, מיומן ומזווד. ככזה, יוכלו לעמוד טוב יותר בשבת הבאה והיא עלולה להגיע לצערנו. כאשר אתה מדינה קטנה מוקפת בגורמים עוינים, אין לך הפריבילגיה לחשוב אחרת, והעובדה שהופתענו פעם אחת לא מעידה שזו הפעם האחרונה. בוודאי שאין לנו הפריבילגיה שלא להיות הכי מוכנים שניתן, כי רק אם נהיה מוכנים בצורה מקסימלית, נוכל להתמודד עם ההפתעה בצורה הטובה ביותר - וזה כולל תקציב וציוד, הכשרה ובאימון וכשירות לכיתות הכוננות.
למוכנות אין גבולות, מוכנות היא תפיסת עולם. תמיד לחשוב מה יכול לקרות, להיערך ולקוות שלא יקרה, לעולם. להצטייד ולהתחמש, להתאמן ולתרגל כמה שיותר. נכון שזה דורש משאבים וכך צריך להיות. הרשויות המקומיות והאזוריות במרחב הכפרי חייבות לקחת אחריות מלאה על הנושא ולהניע תהליכים משמעותיים אל מול המדינה והמשרדים הרלוונטיים. ראשי הביטחון היישוביים צריכים שיהיה להם רכב להתנייד בו ואין לקחת להם את הקצבת הדלק. כיתות הכוננות צריכות ציוד בסיסי כמו אפודים ולבוש אחיד, ומכשירי קשר כדי שיוכלו לתקשר ולסייע ליישובים הסמוכים במקרה של אירוע חריג ומשמעותי. אסור למדינת ישראל שכיתות הכוננות יהיו נחלת היישוב בלבד. אלו שהצליחו לארגן ציוד נראות מוכנות יותר לעומת יישובים שאין בהם דבר. האחידות והתקשורת הן הבסיס לתפיסת ביטחון במרחב הציבורי.
כאשר הלחימה היא צבאית בחזיתות השונות, כדאי שנזכור כי החזית המשמעותית ביותר ב־7 באוקטובר הייתה בפתחי היישובים ובצירים ביניהם. היו אלו חברי וחברות כיתות הכוננות שמנעו אסון גדול הרבה יותר, והם יהיו שם גם בעתיד, זו הנחת עבודה שחייבת להשתרש ויש לגזור ממנה את היחס אליהם. כיתת כוננות טובה ומצוידת, מתופעלת מחמ"ל המדבר גם עם היישוב השכן, חברות וחברים שמתאמנים ושומרים על כשירות, והכי חשוב - מרגישים מחוברים ושמתייחסים אליהם ברצינות, יהיו טובים יותר בשגרה ובוודאי שנכונים יותר בחירום. המוטיבציה והחתירה למגע שלהם הן המחויבות של כולנו וישמרו עלינו.
לעשרות השרים ומשרדי הממשלה, למאות עובדי הציבור העוסקים בביטחון המדינה יש לומר כי העת הגיעה להקים ולחזק חיל משמר אזרחי המכיל בתוכו את כיתות הכוננות כיחידות חוד יישוביות. כפי שאנו יודעים לעשות דברים גדולים בעברית, אין לי כל ספק כי נדע גם כאן למסד את חומת ההגנה הראויה לכל הערכה ותהיה כך גם בעתיד, והיא אותה חבורת אנשים מופלאה, שנקראת בעברית כיתת הכוננות ביישוב.
הכותב הוא סא"ל (במיל'), לשעבר טייס קרב ויו"ר איגוד הטייסים