כאשר המלכה אליזבט הראשונה, ששלטה באנגליה במאה ה-16, הגיעה רכובה על סוסה הלבן אל חייליה שהמתינו לצי הספרדי המפחיד בתעלת למאנש, היא נעמדה מולם, הבהירה להם שהיא מודעת לכך כי גופה הוא גוף חלש כשל כל אישה, אך הדגישה מידכי ביתו של מלכם האהוב היא וראשה וליבה מגיעים ממנו. החיילים הריעו למלכתם, הצי הספרדי הפסיד בקרב, והמלכה אליזבט הפכה לדמות נערצת בהיסטוריה של עמה.
לאחר מחדל התצפיתניות, נחשף משהו הרבה יותר גרוע על המודיעין של ישראל
עברו שנים רבות מאז נאסר על נשים להשתתף בזירה הציבורית (אלא אם אין יורש זכר למלך), ונשים החלו להיכנס בהדרגה לתפקידים בכירים במשק ובכלכלה. בעוד שפורצות הדרך בשנות השבעים בארצות הברית נאלצו להסתיר את נשיותן ולהיראות "גבריות" על מנת לזכות בלגיטימציה לניהולן, הרי שהיום נשים רבות משמשות כמנהלות ומובילות את הארגון בראשו הן עומדות בצורה אפקטיבית ומרשימה. הן אינן צריכות עוד להחביא את נשיותן אלא זוכות להכרה רבה כנשים מוכשרות ומבריקות בארגונים רבים בעולם.
למרבה הצער, ככל שאנו נחשפים לידיעות רבות על הכישלון של אנשי הצבא הבכירים באוגדות ובחילות השונים, כך אנו עומדים משתאים נוכח הנשים הרבות שהתריעו מפני פלישה אפשרית של חמאס ומשתוממים נוכח תגובתם השוביניסטית של מפקדיהם. התצפיתניות שראו את ההכנות לפלישה נענו בבוז ואף באיומי עלייה למשפט, הנגדית הוותיקה מ – 8200 אמנם זכתה שקולה יישמע, אך מאחורי גבה קרוב לוודאי שרבים קראו לה הזויה ומדמיינת, והקצינה הצעירה במודיעין זכתה להתעלמות מופגנת. פה ושם היו קצינים זוטרים שתמכו בחששותיהן, אך הם היו מעטים מידי מכדי להוביל לשינוי תפיסתי שהיה מונע מחמאס להצליח במשימתו הזדונית והנוראית.
הגיע הזמן, לפיכך, להסביר לאנשי הצבא מה הוא הפוטנציאל הרב הטמון במתן כבוד לדעתן של נשים בצבא. הספרות על מגדר וניהול שהחלה אי שם בשנות השמונים והתרחבה למקומות רבים בעולם הראתה כבר לפני שנים רבות כי מנהלות בניגוד למנהלים (גברים) נוטות לשלב מכוונות רבה לביצוע המשימות הארגוניות לצד מכוונות רבה לאנשים, מאפייני מנהיגות הנחוצים מאד בעולם הגלובלי. בנוסף, מנהלת קשובות יותר לרחשי העובדים והלקוחות, מאמצות דפוס ניהולי משתף ודמוקרטי בו כל עובד יכול להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות, ואינן מתיימרות "לדעת הכול". הן מעדיפות להעצים את העובדים בכוחן ולא לשלוט בהם. כאשר מדובר במנהלות בתי ספר, הן מבקרות יותר בכיתות ומקפידות מאד על כך ששיעורים לא יתבטלו לחינם, בבחינת כל שיעור הוא קודש הקודשים.
מדוע כדאי לצבא לשלב נשים בתהליכי קבלת ההחלטות? ראשית, כדי להימנע מיצירת "מועדון גברי" שבו החברים משבחים זה את זה, נמנעים מביקורת שמא ייתפסו כחלשים, ובזים למי שמגלה חולשה. נשים בצוותים מעין אלה יבטאו את הקול האחר – זה שאינו חרד מחולשה, מביקורת, מהקשבה לאחר.
שנית, בעצם נטייתן של מנהלות להקשיב לעובדים, ללא קשר לדרגתם, יזכו הפורומים הפיקודיים לענווה שכל כך הייתה חסרה בצבא והובילה לזוועות השבת השחורה. נשים נוטות לא לקבל מוסכמות, הרמוניה מזויפת, וקונספציות. הואיל ואינן חוששות מפגיעה ב"גבריותן הנועזת", נוכחותן בפורמים פיקודיים תחזק קרוב לוודאי חשיבה ביקורתית, רפלקציה מקצועית, ושאילת שאלות קשות. קרוב לוודאי כי בכך יתרמו רבות להעשרת הדיון ובעיקר לערעור קונספציות הרסניות.
נכון, נשים (כמו גברים) אינן מתנהגות בצורה אחידה, אך על בסיס הספרות המגדרית על נשים בניהול אין בליבי ספק כי אויבנו יצליחו הרבה פחות להפתיע אותנו במידה והצבא ייתן מקום של כבוד לקולן של קצינות וחיילות בדרגים השונים.
הכותב הוא פרופ' באוניברסיטת תל אביב