המשא ומתן בין ישראל לחמאס באמצעות המתווכים מקטאר וממצרים שהביא לשחרור של חלק מחטופינו מעזה הזכיר שיחה בין ראש הממשלה דאז אולמרט למשנה לראש הממשלה שמעון פרס ביום חטיפת אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז”ל. אולמרט היה חדור רוח קרב (ולדעתי בעיקר כעס) שהביאה אותו לומר בהתלהבות לפרס באותה שיחה (שבה נכחתי כיועצו של פרס) כי צה”ל יכה בעוצמה בחיזבאללה וישחרר את החטופים בכוח.
גנץ על המתחים בממשלה: "הכספים הקואליציוניים – כתם על הממשלה"
פרס כמו פרס, השיב: “מניסיוני ומהכרת המצב בצפון לא נראה לי שתצליח לשחררם בכוח ועדיף לנסות את מהלך המשא ומתן שאותו הציעו מצרים ואחרים. המתווכים ישיגו עבורנו את התוצאה הרצויה ואת החשבון עם חיזבאללה ניתן יהיה לגמור אחרי שנחזיר הביתה את חיילינו (אז טרם ידענו שהם הרוגים)". אולמרט חשב אחרת ומלחמת לבנון השנייה לא הצליחה להביא להחזרת השניים לישראל והיתר היסטוריה.
הפעם, מקבלי ההחלטות בישראל פעלו על פי דוקטרינת פרס ושילבו איזון נכון בין שימוש בכוח לשימוש במוח שהביא לתוצאה של שחרור הילדים והנשים. הם ידעו לעצור בזמן את המהלך הכוחני ולפנות למסלול ההידברות על אף המיאוס הישראלי מעמדות המתווך הקטארי ביום־יום. בלי זה לא היה אפשר להביא את התוצאה הראויה.
קבינט המלחמה פעל על פי הכלל המוכר ממסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה': "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". התמונות המרגשות של החוזרים הביתה מעזה הן עדות מצמררת ומרגשת לנכונותה של משנייה זו, שעומדת גם במבחן השנים הרבות מאז שנכתבה.
ההסכמה הישראלית להפוגה גרמה לרבים בארץ לכאבי בטן, אך מקבלי ההחלטות ידעו להתעלות מעל שיקולים פופוליסטיים ולהעדיף אנושיות על נקם. הדילמה שניצבה בפני קבינט המלחמה הייתה קשה ביותר - להמשיך במערכה הצבאית הכוחנית ולהמר שאולי בסופה נצליח לשחרר את כל החטופים או להיכנס למשא ומתן ולהשיג בדרך זו את החזרת לפחות חלק מחטופינו.
החלטת קבינט המלחמה שלא להמר על חיי אזרחים – ילדים ונשים - ואולי בשלב הבא חטופים נוספים, היא מהלך ראוי ביותר, והתמונות המרגשות של חזרת ילדים ואמהות לחיק המשפחה הן הוכחה לנכונותה.
למען הגילוי הנאות, אני חייב לציין כי אני מכיר את אחת החטופות שעבדה לצדי לפני שנים רבות וגם קרובי משפחה של חטופים אחרים, וכמיהתי לראותם בבית בוודאי שהשפיעה על עמדתי. עתה מששבו חלק מהבנים לגבולם ולביתם יש להמשיך במלוא המרץ להחזיר הביתה את כל מי שנמצא בעזה. המועד המתאים למוטט את שלטון בני העוולה (כינוים במונח זה הוא מחמאה עבורם) עוד יגיע ואני משוכנע שלא ירחק היום שבו ישלמו המנוולים בחייהם על מעשי הרצח שלהם.
איני יכול לסיים טור זה בלי לציין את תקוותי לראות עד סוף השבוע את בני משפחת ביבס, המכונים “הג’ינג’ים”, ואת עאישה ובילאל אלזיאדנה מרהט מגיעים הביתה בריאים ושלמים.