נהוג היה לחשוב שאחרי הניצחון על גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית ויפן המיליטריסטית, העולם המערבי בהנהגת ארצות הברית יבטיח לעד גם את ניצחון הליברליזם הפוליטי, החברתי והכלכלי. באירופה המערבית, בצפון אמריקה ובחלקים אחרים בעולם, הליברליזם אכן קבע את סדר היום, כשהמרכז־שמאל התחלף מדי פעם עם המרכז־ימין שביסודו של דבר נבדלו זה מזה רק בשוליים.
בליכוד מאיימים על ברקת בפיטורים, אבל ברור איך זה ייגמר | בן כספית
"מתנצלת בשם הכנסת": מה גרם לטלי גוטליב להזיל דמעה במליאה? | צפו
כך בפוליטיקה, כך בכלכלה שהייתה במהותה קפיטליסטית גם אם כונתה סוציאל־דמוקרטית, כך בפרקטיקה המשפטית, וכך במוסדות הבינלאומיים השונים. גם בארצות הברית זו הייתה המציאות, פרט להבדלים מסוימים בין הדמוקרטים לרפובליקנים בנושאי חוץ וביטחון - ולהוציא את תקופת המקארתיזם. במידה לא מבוטלת זה אפיין גם את הפוליטיקה בישראל, ובפרט אחרי קמילת שיטת המשק הריכוזית והסוציאליסטית למחצה בשנותיה הראשונות.
המצב הכאילו אידילי הזה בעולם המערבי הולך היום ונשחק בקצב מהיר. האליטות האינטלקטואליות שהיוו בעבר את עמוד השדרה המעשי והרוחני של הליברליזם, מפנות את גבן בקצב חד ומהיר לעקרונות ליברליים שהיו מזוהים עמן בעבר. דבר דומה קרה אגב גם בשנות ה־30 ובעיקר ה־40 וה־50 של המאה הקודמת, כשחלקים לא מבוטלים בעולם האינטלקטואלי במערב הזדהו עם הקומוניזם הסובייטי ופעלו למענו, למרות שאכזריותו ושיטותיו האנטי־ליברליות לא היו בגדר סוד. גם בישראל התופעה הזאת הייתה קיימת בשוליים (משה סנה, למשל).
היום בולטת בגידת האליטות במיוחד בארצות הברית, שהולכות ומתרבות בה תופעות של צנזורה חברתית שמאלית בלתי רשמית אך אפקטיבית, בעולם התרבות, הספרות והאמנות, בתקשורת ובנידוי מרצים וסטודנטים באוניברסיטאות שאינם הולכים בתלם של השמאל הרדיקלי ושל פוליטיקת הזהויות שמדגישה את הייחודיות, כביכול, של קבוצות מסוימות בחברה על חשבון קבוצות אחרות.
גישה זאת מתבטאת בין היתר בקידום ארגונים מגמתיים כמו BLACK LIVES MATTER שכבר מזמן איננו גוף התומך רק בשוויון זכויות, אם בכלל, ובתמיכה בפלסטינים, כולל חמאס, נגד היהודים “הלבנים". לפלסטינים יש בעיניהם זכות להגדרה עצמית גם אם המשמעות היא השמדת מדינת ישראל ותושביה היהודים - אך לא לעם היהודי “הקולוניאליסטי".
לאחרונה נודע גם על חרם על אנשי תרבות ומדע ישראלים. הם גם אינם נמנעים לפעמים מאלימות במקומותיהם ואינם מגנים אותה כשהיא מתחוללת בעוטף עזה - כל זאת בתוספת מובהקת של אנטישמיות. בעניין זה לשמאל הקיצוני האנטישמי והאנטי־ישראלי מכנה משותף עם הימין הקיצוני והניאו־נאצי.
כפי שקורה בפוליטיקה, קיצוניות מצד אחד מולידה תגובות, לפעמים קיצוניות, לכיוון השני, וזו כנראה אחת הסיבות לכך שאנו עדים לעלייתו המדהימה בסקרים של דונלד טראמפ באמריקה ולעלייתם של מועמדים ומפלגות ימניים במדינות כמו הולנד, ארגנטינה (שהיא אומנם מקרה מיוחד), סלובקיה, שוודיה ופינלנד וכמובן איטליה, ואולי בבחירות הבאות לנשיאות, בצרפת. וגם זה איננו סוף פסוק. רוב ממשלות הימין האלה, ובפרט זו באיטליה בראשות ג’ורג’יה מלוני, אגב, מעדיפות “להתמרכז" בנושאים מסוימים, גם מבחינת הנראות, ולקיים בחירות סדירות.
לתהליך הזה יש משמעות בלתי מבוטלת מבחינת ישראל ומדיניות החוץ שלה. בעבר, מפלגות ימניות קיצוניות התאפיינו בדרך כלל באנטישמיות. לא עוד. הגורמים הפוליטיים הנ"ל (אפילו תנועתה של הגברת לה־פן בצרפת) מקרינים היום עמדה פרו־ישראלית מובהקת (בניגוד לממשלה השמאלית הקיצונית בספרד שסיפקה לנו הוכחה הפוכה) ומצטרפים בכך להונגריה שקדמה להם.
ואם זה הכיוון שאליו נע חלק גדול מהעולם המערבי, ובפרט כשמניעיו נובעים מזיהוי האסלאם הקיצוני כאיום על תרבותו ואולי על עצם קיומו - איום שקיים במודגש גם כלפי ישראל - כיצד עלינו לנהל את יחסינו עם המדינות האלה מבלי להזדהות גם עם האידיאולוגיות האחרות שלהן? מבחינת אופיו של רוב הציבור וקשרי ישראל עם יהדות העולם ועם אמריקה בכל הרבדים, ישראל לא תשנה את עקרונותיה הבסיסיים, אך יחד עם זאת יהיה עליה לכלכל בפתיחות את קשריה עם העולם שפונה ימינה - ובפרט אחרי שחלק כה גדול מהאליטות האינטלקטואליות בעולם בגד בה.
חשוב שלא נחזור על הטעות של ממשלת ישראל שבזמנו דחתה, בלחץ שרי השמאל של מפ"ם, את הצעת ספרד הפרנקיסטית ליחסים דיפלומטיים מלאים, ושכתוצאה מכך הקשרים עמה נידחו לשנים רבות שבהן פרח דווקא הרומן בין מדריד לעולם הערבי.