אל הזוועות האיומות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר נוספה זוועת יחסו אל החטופות והחטופים. הנשים והילדים שהוחזרו מספרים על הרעבה, אלימות, טרור רגשי, ועוד. ברור שכל יום בשבי החמאס הוא סכנה לגוף ולנפש. עוד ברור, שככל שמתהדקת חגורת החנק סביב החמאס, כך גוברת הסכנה לחיי הישראלים והישראליות שנותרו בשבי. היבט נוסף של ההתעללות מידי חמאס הוא סירובו לאפשר לצלב האדום לבקר את החטופים והחטופות. בכך, הוא מתעלל גם במשפחות ובחברים, ומותיר בעלטה גם את המעורבים במו"מ לשחרור החטופים.
החטופות שחזרו מהשבי בעזה מספרות על הרגעים הקשים: "החמצן הלך ואזל"
בשבוע החולף של הפסקת האש שוחררו 112 נשים וילדים חטופים. מהדיווחים בתקשורת לא ברור של מי היתה היוזמה או הדרישה להתחיל בנשים ובילדים – האם של קטאר, של חמאס או של ישראל. בהחלטה של בג"צ לדחות עתירה שטענה לאפליה בין החטופים נכתב כי "הממשלה חותרת לשחרורם של כל החטופים [...], מי שמפריד ומפלה ביניהם הוא ארגון הטרור חמאס ועושי דברו". אבל עתה עולה מהדיווחים התקשורתיים כי האש התחדשה כיון שישראל מסרבת להמשיך במשא ומתן על שחרור גברים עד שלא ישוחררו הנשים והילדים שנותרו בשבי.
ההצדקה להקדים שחרור ילדים ברורה ואינטואיטיבית. ילדים תלויים במבוגרים, הם חלשים יותר פיזית ופגיעים יותר מבחינה נפשית. יום בחיי ילד משפיע על חייו ומעצב אותם יותר מיום בחיי אדם מבוגר, ויכולתם להבין את המצב הנורא של שבי ולהתמודד איתו קטנה יותר. כדי להבטיח את המשך חייהם של ילדים, ואת סיכוייהם להשתקם מהשבי, ברור שנדרש היה לעשות כל שניתן כדי שיחזרו ראשונים, לסביבה המשפחתית המוכרת, המזינה והתומכת.
גם התעדוף של נשים עלול להיתפס כמובן מאליו. נשים מוזכרות באמנות בינלאומיות לזכויות אדם שנכתבו במחצית השנייה של המאה ה-20, כקבוצה הראויה לתשומת לב מיוחדת בכלל, ובמצבי לוחמה בפרט. בעת שהאמנות הללו נכתבו, לנשים רבות ברחבי העולם לא היתה שליטה רבה בחייהן. הן היו נטולות זכויות משפטיות בסיסיות, והמשפט והחברה הותירו אותן במידה רבה במצב ילדי (אינפנטילי) ותלותי – גורלן, פרנסתן, חובותיהן, וכמעט כל היבט של חייהן היה נתון לשליטת הגברים במשפחה, או לחסדי המדינה. מכאן, שהאמנות באו לדרוש שנשים תוכרנה כבנות אדם בעלות זכויות שוות. הדומיננטיות של גברים במצבי לוחמה ובדיונים לסיומם גם הצריכו דגש מיוחד של האמנות הבינלאומיות על החובה לכלול צרכים ודעות של נשים במצבים אלה. מאבקים קשים ונחושים לשוויון בין המינים ברחבי העולם שינו את מעמדן ואת מצבן של נשים באופן דרמטי בעשורים האחרונים. השוויון המלא אמנם עוד לא כאן – על סדר יומנו מונחות מטרות רבות עד להשגת שוויון הזדמנויות, הגנה על כבוד האדם של נשים, זכות מלאה לאוטונומיה, ושותפות מלאה במוקדי קבלת החלטות. אבל מה שכבר הושג בצרוף מה שהוכיחו התצפיתניות ומוכיחות הלוחמות, מלמד שהצימוד האוטומטי "נשים וילדים" צריך לעבור מהעולם. זאת, גם בהקשר הנורא של שבי בידי חמאס.
טיעון נפוץ בקשר לשבי ומגדר הוא שנשים בשבי חשופות לתקיפות מיניות, שאף עלולות להוביל להריון כפוי. אך גם גברים בשבי חשופים לתקיפות מיניות, כמו גם לסוגי התעללות איומים אחרים. אם חמאס היה מתיר את ביקורי הצלב האדום, התעדוף היה צריך להיעשות באופן ענייני, לפי קריטריונים של סכנות קונקרטיות ומצב בריאותי פיזי ונפשי. מכיוון שלא הותרו ביקורים כאלה, אפשר לדון תיאורטית, בדיעבד, האם במהלך הפסקת האש הראשונה היה נכון לתעדף נשים כקבוצה. אבל היום, אחרי כמעט חודשיים בשבי, ובהנחה שאין סיבה מיוחדת שהציבור לא נחשף אליה, אסור למנוע את שובם של גברים בשם תעדוף של נשים. יש להחזיר הביתה את כל מי שאפשר, ואי השבה של גברים, בשל היותם גברים, היא אפליה שהדעת לא סובלת והלב מסרב לקבל. חיי גברים, אבות, בנים, ואחים - לא שווים פחות, והזכות של בני המשפחה והחברים לשוב ולחבק את אהובם לא נופלת מהזכות של מי שחיכו ועוד מחכים לשובן של החטופות.
פרופ' דפנה הקר היא חברת סגל בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב, וחברה מומחית בוועדת האו"ם לביעור כל צורות האפליה נגד נשים.
פרופ' דפנה יואל היא חברת סגל בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובבית הספר סגול למדעי המח וממקימות 'פורום היום שאחרי המלחמה'