טראומה קולקטיבית היא אירוע אסון שמנפץ את המרקם הבסיסי של החברה. מלבד אובדן החיים הנורא, טראומה קולקטיבית היא גם משבר של משמעות. אנחנו כעם נמצאים כרגע בסיטואציה של אובדן המשמעות הקודמת, הקונספט הקודם היה מוטעה. לדוגמה תושבי עוטף עזה, שלאורך כל הדרך אמרו כי הם חיים בגן עדן והרגישו בטוחים וביום אחד הכול התנפץ.
"זוועות שלא הכרנו": במערכת בריאות הנפש דואגים מהשלכות השבעה באוקטובר
למעשה, המשמעות שלנו כעם היא של הישרדות עצמית על ידי עיסוק בפרטי פרטים ודברים קטנים תוך היאחזות במה שמוכר והסתגלות לתנאים החדשים שנוצרו. לצד זה אנחנו גם בסיטואציה של קבלה בכפייה או מרצון של מה שמוכתב לנו כרגע תוך ניסיון להיאחז בתפיסות הקודמות המוכרות לנו.
הפעם האחרונה שדיברנו בישראל על טראומה קולקטיבית הייתה לאחר מלחמת יום הכיפורים - ההפתעה, האבדות הרבות של החיילים, שבויים במספרים בלתי נתפסים. והנה, אנחנו בסיטואציה שלא חלמנו שנהיה בה שוב. האמנו שיש לנו את הצבא החזק ביותר בעולם, מודיעין שאי אפשר לערער עליו, מערכות הגנה וטכנולוגיה בלתי ניתנות לפריצה או חדירה, ופתאום ברגע אחד הכל השתנה ונסדק וכך גם האמון שלנו. הביטחון שלנו הפך למשהו שביר מאוד. גם אלה שהתנגדו לממשלה, לפחות האמינו שמבחינת ביטחון אנחנו בידיים טובות. ופה בעצם היה שבר גדול מאוד והטראומה הקולקטיבית באה לידי ביטוי.
ב־7.10 התגייסנו במכון פסגות לבקשת משפחת גולדין והקמנו חמ”ל חירום למענה וסיוע נפשי למשפחות החטופים. תוך זמן קצר מאוד הבנו שיש פה משהו שלא ראינו בעבר. נתנו את המענה הראשוני למשפחות, אך ככל שהימים עברו ראינו כמה הטראומה חוצה גבולות, אוכלוסיות, גילים, מגזרים. אנחנו מדברים על טראומה שנוגעת בכל אחד ואחת במדינה הזו. אנשים חששו ממש שהמחבלים יגיעו אליהם עד הבית, והם בכלל גרים במרכז.
מהר מאוד גם הבנו שמי שזקוק לסיוע נפשי זו המשפחה המורחבת של החטופים - אלו שנמצאים שם עבור המשפחה הגרעינית וזקוקים בעצמם לסיוע. הם בטראומה ופועלים על אוטומט. מהר מאוד עוד ועוד אנשי טיפול ברחבי הארץ התגייסו למשימה, הרוב בהתנדבות מלאה ועם הזמן משרדי הממשלה החלו להסתייע בעמותות ובארגונים שונים שהם הספקים שלהם בשגרה, לצורך המעטפת הטיפולית.
אם נחזור לטראומה הקולקטיבית, אני אומר חד־משמעית כי אנחנו לא נהיה בפוסט־טראומה קולקטיבית, וזאת משתי סיבות. הראשונה היא כי אנחנו ננסה לשכוח מהכל ולעשות את הדברים כרגיל, כמו ב־73'. עולם כמנהגו נוהג. לא לשנות שום דבר. אני בעצם בסדר ולא צריך לעשות שום דבר שונה ממה שעשיתי קודם. הסיבה השנייה היא שאנחנו מצליחים להסתכל אחרת על העולם, על הסכנות שיכולות להיות, ולהתכונן אליהן, כמו הסכנה האישית, או הפילוג, חוסר הסולידריות והשנאה שהיו פה.
כמו שורדי השואה שעלו לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה ולא נתנו לטראומה לנהל אותם, אלא הקימו משפחות ותפקדו באופן מלא, כך גם אנחנו נהיה. הילדים של אוקטובר 2023 יבנו את המשפחות שלהם, יעבדו בארץ ישראל ויחזירו לעצמם את הביטחון.
הכותב הוא מייסד מכון פסגות, מנהל רפואי מומחה ומדריך בטיפול קוגנטיבי התנהגותי (CBT)