מאז פרוץ המלחמה אשמה לא מוסברת מכה בנו מכיוונים מפתיעים ואת הסימפטומים לכך ניתן לראות דרך שיטוט רנדומלי ברשתות החברתיות. המרחב הוירטואלי כפי שהכרנו אותו קיבל מתיחת פנים עד שכבר לא ניתן לזהותו. כיום, כשאנו נתקלים בפרופילים פרטיים אנו יכולים בטעות להתבלבל ולחשוב שמדובר בעמודי הסברה ממומנים ומקודמים ע״י גוף ציבורי. איכשהו בלי ששמנו לב כולנו הפכו בעל כורחנו לפעילי הסברה.
המחשבה על שיתוף תוכן המציג ״חיים רגילים״ סטייל תמונה של כוס קפה בעלת כיתוב גנרי כמו ״בוקר טוב״ נראית לנו מנותקת כמעט כמו שידור התוכנית ״הכוכב הבא״. ״מה בוקר טוב איזה בוקר טוב? יש חטופים יש לוחמים בעזה. בוקר טוב, מה חשבתי לעצמי״. אנו מלקים את עצמנו רק על עצם המחשבה בשיתוף תוכן ״מנותק״ ובמקום זאת בוחרים באלטרנטיבה הרצויה: פרסום פוסט על הג׳ינג׳ים או מונולוג של כתב BBC שדווקא בעדנו.
שגרת היום יום הרגילה, זו שהיינו מיומנים ומאולפים לשתף כי האמנו שהיא נורא מעניינת, או חצי מעניינת, או סתם כי היינו תאבי לייקים, נדחקה הצידה לטובת פוסטים קורעי לב המשקפים את המציאות החדשה, זו שאנחנו עדיין מנסים לעכל ללא הצלחה.
אם שמים בצד את העובדה המופרכת שאין לנו משרד הסברה (כנראה המשרד שהיינו זקוקים לו כרגע יותר מכל) כשבכל העולם צעירים וצעירות על הרצף הלהט"בי-פמניסטי, טבעונים, פרוגרסיבים, איסלאמיסטים ודור ה-z חוגגים על השחרת ישראל בצורה גלויה בערוצים פופולריים כמו ״טיקטוק״ שם הם מריצים מכתב של אוסמה בן לאדן מינימום היה טרנד גלידת- רול אפ או לחליפין אוניברסיטאות רמות דרג כמו הרווארד וקולומביה אשר מעודדות בפומבי גילויי אנטישמיות תחת מטריית ההגנה של "חופש הביטוי", אנו מבינים שאנחנו בבעיה וגם שאין ברירה אחרת, כרגע כולנו שגרירים של מדינת ישראל.
וזה נכון, ישראל היא לא פראיירית. בכל זאת מדובר במדינה קטנה שצמחה מכלום בזכות נחישות ועבודה קשה. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון אם תרצו, מדינה שעלתה משואה לתקומה וכנגד כל הסיכויים צמחה למעצמת טכנולוגיה, ועדיין למרות כל זאת, היא צריכה רי ברנדינג והיא צריכה אותו דחוף.
כמובן שיש פה עניין של טיימינג, גם חדשות מפסיקות להיות חדשות ברגע שעבר מספיק זמן. לאנשים נמאס לשמוע על אותם האירועים, מזעזעים ככל שיהיו. עוד כמה זמן יעבור לפני שלעולם ימאס לשמוע על הטבח של ה7.10? כמה זמן יש לנו לפני שנהפוך להיות אוקראינה?
אנו חווים את המציאות של המלחמה מעצם היותינו חיים כאן, חווים מחדש את אותו יום נוראי בלופים אין סופיים כמו הסרט ״לקום אתמול בבוקר״. ואם לשניה שכחנו איפה אנחנו נמצאים יש לנו אזעקות שנותנות תזכורת כמו שעון מעורר על ״סנוז באטן״ שאי אפשר לכבות.
אבל בניגוד אלינו, לאנשים מסביב לעולם יש בחירה. הם לא חיים את הטירוף הזה. הם רוצים להמשיך את החיים שלהם, הם סיימו להיות מזועזעים. ראו חדשות הפנימו סגרו ודי. האם אפשר להאשים אותם? למי יש את הכוחות הנפשיים להיחשף לתכנים מפחידים ואלימים שלא היינו מדמיינים בסיוטים הכי גרועים שלנו?
הם רוצים להמשיך לחיות, לחגוג את כריסמס, להשאיר עוגיות לסנטה ולהעלות תמונות של עץ אשוח. מה שכולנו כרגע קוראים לו ״אסקפיזם״ אבל הוא בעצם החיים האמיתיים רק שהם לא שלנו.