71 יום חלפו מהרגע בו הבנו שהלב שלנו יכול להישבר שוב ושוב ושוב, גם אם אין לנו שום קשר לנחטפים, לנופלים או לנרצחים בבוקר השבת השחורה ואחריה. המועקה נשארת שם, בדיוק כמו איזה רעש מוזר שמתעלמים ממנו באוטו, משחר ועד הרגעים האחרונים של היום. וגם אם לא קמים עם עוד "הותר לפרסום" שמפלח את הנשמה, הכל צרוב בתוכנו כמו ביום הראשון – הפנים הרבות של המצויים בשבי חמאס, ושל אלה שכבר לא ישובו.
אין חולק על כך שהמשאלה של כולנו, או לפחות של רובנו, היא להצליח לבנות משהו אחר ביום שאחרי. בריא יותר, מאוחד יותר, כזה שלא מסתכל על אידאולוגיה פוליטית או עמדה לגבי הרפורמה כתנאי למידת האהבה שלנו לזה שמולנו. שנחזור לימים בהם מה שפילג בינינו היו שאלות הרות גורל כמו חברים או סיינפלד, קפה או תה, פלאפל או סביח. במקרה השלישי, שתי התשובות תמיד מתקבלות בברכה.
אבל לפני שאנחנו מגיעים בכלל ליום שאחרי, כי הרי לא נוכל לעשות זאת בלי השבת 129 החטופים והחזרת הביטחון לתושבי הדרום והצפון על כל המשתמע מכך, ישנו גל רעיל שהולך ומתגבר בימים האחרונים וכמעט וחמק מהרדאר - זה המסתכל על קורותיהם של הנופלים הרבים בקרבות, ולא מן הצד המכבד. אלא כדי לחלק, כדי לומר מי חבש כיפה, ומי גר במרכז, מי ראה את ההתיישבות ביהודה ושומרון כמטרת העל שלו ומי חי את חייו בשקט כחילוני מן המניין.
התשובה היא לא מוחלט. לא עכשיו ולא לעולם. האמת שזה מרגיש כמו לומר את המובן מאליו, אבל כנראה שיש מי ששכח שבשדה הקרב כולם ניצבים יחד מול אויב גדול ואכזרי, שקם עלינו לכלותינו הרבה לפני ששרנו את השורה הזאת בהגדה של פסח השנה. ממש כמו בסיפורים על המלחמות בראשיתה של המדינה, על השוחות בהן שכבו צעירים מהקיבוץ, ומהמעברה, ומתל אביב של פעם. וכן, "תוכנית החלוקה" שמנסים להעלות פשוט בלתי מתקבלת על הדעת.
עלינו, על כולנו, להשתחרר מההרגל המגונה הזה. מהקטגוריזציה המכוערת הזו, וגם אם זה כדי לחזק קבוצה אחת ולא כדי להוריד את השנייה. כל מי שלבש מדים והתייצב בשבעה באוקטובר, בין אם הוא או היא בסדיר או במילואים, עשו זאת כי המדינה שלנו צריכה אותם, אותנו. כי המדינה היא הנס שלנו, שמבדיל אותנו מאזרחי כל העולם שלא אוהבים את המדינה שלהם כמותנו. אנחנו חייבים למי שלא שבו משדה הקרב להסתכל עליהם בדיוק כמו שהיו רוצים: בני אדם עם תחביבים, חלומות שלא יגשימו, ואנשים שאוהבים אותם. אם גם את הפצע הזה נתחיל לחלק לקבוצות, זה רק יוכיח שמעולם לא היינו ראויים להם.