מלחמה מייצרת מצבים קשים, שלנו כחברה קשה מאוד להתמודד איתם – המקרה הטראגי של יובל קסטלמן הוא דוגמא לכך. לדעתי, אין אדם שלא יבין כי אביעד פריג'ה לא היה הורג את קסטלמן אלמלא האמין שהוא הורג מחבל. וניתן להניח שאירוע זה היה נגמר אחרת אם לא היה קורה בצל המלחמה. הלוחמים שלנו עברו ועוברם שם דברים שאין דעתו של מי שלא לחם מסוגלת לתפוס. מספיק להסתכל להם בעיניים כדי להבין. ומי שלא נתקל במישהו שיצא מעזה - ממליצה בחום לבקר בבתי החולים בארץ, לקבל פרספקטיבה אמיתית למה שקורה בגבול הדרומי.
הלך הרוח בחברה השתנה. ההבנה שאותם מחבלים ארורים הם קלף מיקוח במו"מ מול חמאס, וההבנה שחמאס חטף אזרחים, כדי לשחרר את אותם מחבלים מבתי הכלא הישראלים עוררה גם היא את השאלה האם מחבל צריך לצאת בחיים מזירת פיגוע. ההבנה שבעתיד הקרוב אנחנו נשחרר שוב מחבלים עם דם על הידיים כדי להביא הביתה את החטופים שלנו - כנראה שגם היא תשפיע על זירות פיגועים עתידיות.
בנוסף לאירוע הטראגי הזה התבשרנו בשישי האחרון על מותם של שלושה חטופים שנהרגו בעזה לאחר שלוחמי צה"ל חשדו שהם מחבלים, וגם שם עלתה סוגית נוהל פתיחה באש. שני אירועים הללו עוררו את אלוהי המוסר הזרים והתחלנו (חלקנו לפחות) במסע הלקאה עצמית במדיות השונות. הצורך הבלתי פוסק שלנו לחקור את עצמנו ולדון את עצמנו לחומרה מעלה מעל פני המים את הקולות הקיצוניים יותר, שטוענים שהלחימה גורמת לנו לאבד צלם אנוש והקלות בה גיבורי מקלדת דנים את הלוחמים - היא הדרך לפורר אותנו מבפנים ולאבד את צדקת הדרך.
העיסוק בזהות של אביעד פריג'ה שתיוג כנוער גבעות גרם לרבים לגבש דעה חד משמעית לגבי אשמתו. אנשים שמעולם לא היה תחת אש או בזירת פיגוע ממהרים לשפוט ולגזור את דינו, ולא בטוח היו נחרצים באותה מידה לו מקום מגוריו היה אחר. באופן לא מפתיע גם באירוע של החטופים שנורו בשוגג - נתקלתי בגיבורי מקלדת שכמובן היו מצליחים למנוע את האירוע המצער היישר מבתי הקפה מהם הם מתקתקים את דעותיהם הנחרצות. הנתונים לגבי הקשיים בלחימה בשטח לא מהווים שיקול עבורם. הם מתעלמים מסיפורים של חיילים ומילואימנקים על מחבלים שיוצאים עם דגל לבד אך עם מטען (שיטה שגם בוגרי חומת מגן מספרים עליה), ואין להם מושג מהי המציאות בעזה - למשל החושך שם בלילה גורם למכת התשיעית להישמע מוארת.
אין עוררין. המקרים הטראגיים האלה, שקשים מנשוא בכל יום אחר בשנה - קשים במיוחד בימים של לחימה וכולנו כואבים כל לוחם ואדם שנפל בטרם עת. מגיע למשפחות שהאירועים יחקרו והאמת תצא לאור במלואה. אך הלקאה עצמית אינה מנגנון הפקת לקחים ולמידה לקראת העתיד, וכשנעים בין הלקאה עצמית לאשמה – קל יותר להישאר בצד של האשמה. וכשהאשמה גוברת, מניעים זרים מתחזקים ומלבים את האש הוירטואלית שמכלה את הלכידות.
כאמור השיח הזה, הרצון הבלתי מוסבר של רבים מאתנו לדון את עצמנו לחומרה הולך ותופס תאוצה, ונשאלת השאלה את מי הוא משרת? השארת המקרים הטראגיים הללו בכותרות וברשתות והדיון האינסופי בהם לא באמת משרתים אותנו, לא משרתים את הלוחמים בעזה, ובטח לא את משפחות הנופלים שנתנו את היקר להם מכל כדי שאנחנו נוכל להמשיך בחיינו כאילו אין מלחמה בגבול הדרומי.
כידוע, אחת ממטרותיו של ארגון טרור היא לזרוע פחד, אימה וכאוס בקרב האוכלוסייה, ובגזרה הזאת נראה שחמאס עדיין איתן. למרות המכות הקשות שחטף בעזה, הוא רואה את החברה הישראלית חוזרת להתפורר כפי שהייתה בשנים שקדמו לטבח ובעיקר בשנה האחרונה, והוא יודע שחברה לא מלוכדת לא תתמוך בהמשך הלחימה.
עצרו שנייה וחשבו: את מי אתם משרתים כשאתם חורצים את גורל הלוחמים שלנו ברשת?