גם בסוף השבוע הזה אפתח את דבריי בתזכורת: לפני 78 יום ספגנו מכה אנושה לתחושת הביטחון שלנו בארץ הזאת, במציאות שנדמה שהשתנתה לעוד עשורים רבים קדימה. וכאילו לא למדנו שום דבר מהאסון, כמו, נניח, להפסיק לתת לדברים לא חשובים להפוך לסיבה לגיטימית להתווכח, השבוע הוכיחה הממשלה שוב שמותר הכל, גם להתעמת, וגם בלי שום סיבה.
אז מתישהו באמצע השבוע צדה את עינינו כותרת, המגלמת בתוכה ריב קולני בין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לרמטכ"ל הרצי הלוי. הרקע: התגובה המשמעתית להחלטתם של מספר לוחמים לפצוח בקריאות 'שמע ישראל' במערכת הכריזה במסגד בג'נין, תקרית שהובילה להשעייתם. בן גביר דרש לדעת אם ישובו לפעילות, והוסיף: "ואבוי אם הם לא יחזרו לשירות". מנגד, קרא הלוי בתגובה לדבריו ולדברי ח"כ מירי רגב, שהשתתפה גם היא ברב השיח: "אתה טועה, אני אחליט מהו מעשה ערכי ומה לא ערכי בצבא. אל תאיים עליי".
בדיקת עובדות קצרה. בין אם מדובר במהלך שגוי של החיילים ובין אם לאו, הם עדיין חיילים, מה שאומר שכל הנוגע לסוגיה הזו, נפיצה ככל שתהיה, נדונה לפתחה של הצבא. וזאת גם אם הסיפור פורסם באמצעי התקשורת ונודע גם לאלו שאינם נמנים עם בכירי המערכת הצבאית. לכן מלכתחילה המקרה הנ"ל לא שייך לקבינט המדיני ביטחוני רבתי, אלא נחלתם של הרמטכ"ל ושר הביטחון.
אם נסתכל על התמונה הגדולה יותר, הנקודה שיש להתעכב עליה היא הטרמינולוגיה. לא, לא זו שהפרשן לענייני איראן ושות' אליהו יוסיאן דיבר עליה בימים הראשונים של המלחמה, בתוספת מבטא מסתורי משהו. אלא האופן בו מדברים לרמטכ"ל, בייחוד כשזה מגיע משרים וחברי כנסת מתוך הקבינט. ותוסיפו לזה את המלחמה הקשה ביותר שצה"ל נאלץ להתמודד איתו מקום המדינה אי שם בתש"ח.
האם זה מה שאנחנו צריכים כרגע? לשמוע דברי התניה לפוזיציה הבכירה ביותר בצבא, שעליה להוביל אותנו לניצחון כפול של שחרור כל החטופים מהשבי והסרת איום חמאס מגבולותינו? האם מילים כמו 'אוי ואבוי אם לא יחזרו לשרת' משרתות את הדאגה הבלתי פוסקת לחיילינו המצויים בלב התופת? ואיך זה מתיישב עם העם המאוחד כל כך, שאיכשהו, פתאום, בוקעים בו ניצני ויכוח שמחלחלים מלמעלה? התשובה היא לא. זה ממש לא מה שאנחנו צריכים, בעודנו קמים בבוקר והולכים לישון עם 'הותר לפרסום', כשכל תמונה של חטוף או חטופה מותירה לנו מחנק בגרון, כשהדעת מסרבת להבין איך לא ידענו מה מתרגש עלינו מעזה ערב המלחמה. במצב כה רגיש ממילא, ביקורת נוקבת כזו נגד כל אחד שאחראי על לפלס את דרכנו במציאות הקשה שעוד נכונה לנו, היא פשוט צעד לא אחראי.
לא מגיע לתושבי הדרום והעוטף שהיו בממ"ד 12 שעות בסכנת מוות לשמוע שלא מתעסקים אך ורק בלנסות לתקן את העוול הנורא. לא מגיע לאלו שנרצחו במסיבת הטבע או בבתיהם לגלות שלא דנים רק בהיבטי המלחמה. וכך גם ללוחמי צה"ל הגיבורים שנפלו בזמן שהגנו על המדינה, לחטופים שעדיין שם, ולמשפחות שאיבדו את יקיריהם מבוקר השבת השחורה ואילך. לא מגיע לאזרחי המדינה כולה לדעת שהם במקום השני, כשבראש סדר העדיפויות ניצב דם רע עוד מהימים שלפני. זה בדיוק הזמן לזנוח את הפוליטיקה גם אם זה יעלה במחיר פוליטי. ויפה שעה אחת קודם.