הנה זה שוב קורה. מערכת הביטחון, מושג עמום שאנחנו נאלצים לחיות עמו מאז ומעולם, שוב מצופפת שורות. בכיריה, ארוגנטיים כתמיד, שוב תומכים, פה אחד, במהלך פרובלמטי - כניסתם של פלסטינים ליישובינו תחת המעטה של “פועלים”. התירוץ הפעם, של הבכירים הללו, הוא שזה “ירגיע את השטח”.
הלקח פשוט לא נלמד. אותו הסבר היה בפיה של מערכת הביטחון גם כשהיא תמכה בכניסתם של “פועלים” מרצועת עזה. התפיסה הייתה ששיפור המצב הכלכלי יגרום לארגוני הטרור, אלה שחרתו על דגלם את השמדתה של המדינה היהודית, להניח את נשקם. הסוף ידוע - אבל איש לא טרח להתנצל לאחר שהתבררה מידת מעורבותם של “הפועלים” העזתים בטבח שהתרחש בשבת השחורה.
זה טיבה של “מערכת הביטחון” על כל מרכיביה. לאסוננו, אין שם, לטעמי, תהליך של הפקת לקחים. 50 שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים – וכלום. אותה התנשאות מבישה. אותה שיטה של קידום חברים. אותה מונוליטיות במטה הכללי. שוב ושוב אין איש שירים את קולו ויאזור אומץ לחלוק על עמדתם של אלה שקידומו תלוי בהם - אלה שכבר יושבים על כיסאותיהם בשפיץ של הפירמידה. להתעמת עם מציאות נפיצה, הס מלהזכיר.
זה קרה, למיטב הבנתי, ולא בפעם הראשונה, כאשר הדרג הפוליטי רקם את התוכנית המופרעת, בעיניי, של החזרת ארכי־טרוריסט מתוניס לרצועת עזה כדי שיילחם בזורעי הטרור ברחובותינו. איש לא שאל את מקבלי ההחלטה המדממת הזאת על איזו תשתית היא מבוססת.
שנים מעטות לאחר כישלון קונספציית אוסלו, שוב כשלה מערכת הביטחון בחיזוי תוצאותיו של מהלך צבאי מבולבל. הנסיגה החפוזה, באישון לילה, מדרום לבנון, רצועת הביטחון של יישובי הצפון, הובילה אותנו לקטסטרופה שאנחנו מצויים בה כעת. עשרות אלפי עקורים מבתיהם - ותחזית עגומה. אפילו מילה אחת של חרטה או של חזרה בתשובה לא נשמעה מפיהם של אלה שהיו שותפים, בזמנו, לטירוף המגלומני שהביא למה שאנחנו חווים עתה.
אבל בכך לא תם מצעד האיוולת. כחמש שנים לאחר מכן, “בכירי המערכת”, בני דמותם של אלה שקדמו להם - ורבים מהם חבים את עצם מינוים לקודמיהם - שוב תמכו במהלך שאין טיפשי ממנו - נטישה מוחלטת של רצועת עזה. זעקות השבר שנשמעו מכל עבר נדחו בידי קהילה של חנפנים. הנטישה החד־צדדית של אזור שאי אפשר להפריז בחשיבותו מתבררת כעת כטעות אסטרטגית שניתן היה לחזותה מראש (כמו בעת הנסיגה מרצועת הביטחון). אבל במערכת הביטחון אין מי שיעשה את זה.
אני קורא את מסלול קידומם של “בכירים” במערכת הביטחון ואני לא מוצא שם אפילו אחד שהתנגד, לדוגמה, להכנסת מזוודות של כסף לרצועה או שהעלה את החשש שיקרה מה שקרה בפועל. וכמקובל במקומותינו, אם נמצא הצדיק ששאל שאלות בקרב הדרג הנבחר, הוא מיד זכה לקיתונות של רפש. מה שמוביל אותי לומר שהדוגמטיות המחשבתית היא אם כל חטאת.