ביחד עם מאות בני משפחה, קרובים, חברים ועמיתים חלקתי ביום שישי כבוד אחרון ליצחק (אייזיק) לבנון ז’’ל בבית העלמין העירוני שבהרצליה. התדהמה וההלם ממותו הפתאומי ניכרו על פני רבים מהנוכחים בהלוויה. אישיותו יוצאת הדופן של אייזיק, רוחו הצעירה והחיוך הפרוש על פניו עמדו לנגד עיני כל הנוכחים. אף אחד לא האמין כיצד הלך אייזיק לעולמו כל כך מהר והוא בגיל 79 בלבד.

אייזיק נולד בלבנון בשנת 1944 ועלה עם משפחתו ארצה בשנת 1967. הוא גדל בבית שבו הציונות, הממלכתיות והתרומה למדינת ישראל היו נר לרגליו. אמו, שולמית (שולה) קישיק־כהן שימשה כמרגלת למען מדינת ישראל בלבנון ובמקביל עסקה בהברחת יהודים מסוריה ומלבנון לישראל. היא נכלאה בתנאים קשים בשל פעילותה, עונתה, ונידונה לעונש מוות בבית המשפט הצבאי בביירות בשנת 1963. לאחר מכן הומתק עונשה ונגזרו עליה 20 שנות עבודת פרך. שנים אחדות לאחר מכן שוחררה במסגרת חילופי שבויים בין ישראל ללבנון. כל מי ששמע, קרא והכיר את סיפור חייה ואת תרומתה למדינת ישראל לא יכול היה שלא להתפעם מאומץ לבה ומתעוזתה. תכונות אלה אפיינו גם את בנה. אייזיק סיפר לי כיצד התדפק לבדו כבחור צעיר על דלתותיהם של שרים לבנונים בתביעה לשחררה ממאסרה.

הייתה לי הזכות לעבוד במחיצתו של אייזיק ממש בראשית דרכי במשרד החוץ, בעת ששימש כמנהל מחלקתי בממ’’ד, המרכז למחקר מדיני. הוא הנחה אותי באופן מקצועי והעניק חופש פעולה נרחב. אייזיק היה דיפלומט שונה, דיפלומט מסוג אחר. הוא נולד בביירות ודיבר צרפתית וערבית רהוטה. הוא הבין את התרבות הערבית ואת המזרח התיכון טוב יותר, באופן מציאותי יותר, מאחרים. הוא היה מענטש, חכם ושנון, צנוע, פתוח ונעים הליכות. מעולם לא התנשא מעל אחרים, תמיד דיבר בגובה העיניים. השיחה עמו הפכה חיש מהר לחוויה מעשירה ונעימה. כישוריו החברתיים, חוש ההומור שלו ויכולתו לפתח שיחה בכל נושא פתחו לו דלתות רבות וסייעו לו לקשור קשרים שהם כל כך חיוניים לדיפלומט. רבים ביקשו את עצתו הטובה וחיפשו לשמוע את תובנותיו. הוא עשה זאת בלב פתוח ובנפש חפצה.

במהלך כ־40 שנות עבודתו במשרד החוץ, מילא אייזיק שורה ארוכה של תפקידים בארץ ובחו’’ל: הוא שירת בוונצואלה, קולומביה, פריז ומונטריאול. הוא שימש כקונסול כללי בבוסטון וכשגריר ישראל למוסדות האו"ם בג'נבה. הוא אף נרתם לשירות באחד התפקידים הקשים ביותר בשירות החוץ הישראלי, כשגריר ישראל במצרים. בשנת 2009 הגיש אייזיק את כתב ההאמנה לנשיא מובארכ. לאחר מכן ניצב על מרפסת ארמון הנשיאות בקהיר כשברקע בוקעים צלילי “התקווה”. עבור אייזיק, היה זה יותר מחלום שהתגשם. היו אלה רגעים, כפי שתיאר, שניקזו לתוכם סיפור חיים שלם. במהלך שירותו במצרים, בספטמבר 2011, המון של מפגינים מצרים השתלט על השגרירות בקהיר. הוא פונה משם עם המשפחות ומרבית צוות העובדים והובל בבהילות ארצה.

מאז שפרש פרסם אייזיק מאמרי דעה רבים בנושאי המזרח התיכון, בין היתר בעיתון זה. הוא התראיין לתקשורת הישראלית, הערבית והצרפתית, ובכך סייע למאמץ ההסברה הלאומי. הוא גם פרסם את ספר זיכרונותיו “בעין הסערה: סודות דיפלומטיים”. את ניסיונו המקצועי העשיר הוא הנחיל לסטודנטים צעירים בעת ששימש כמרצה באוניברסיטת רייכמן שבהרצליה. אייזיק, אחד הדיפלומטים הישראלים הבודדים שנולדו במדינה ערבית, ייחסר לכולנו. יהי זכרו ברוך.

הכותב הוא שגריר ישראל במרוקו