באנגליה בשנות ה־30 של המאה הקודמת רווחה קונספציה במפלגה השמרנית השלטת, בחלקים מהתקשורת ובאוניברסיטאות, שגרמניה הנאצית איננה שד נורא כל כך. היו מי שחשבו אחרת, כמו צ’רצ’יל, אך הם היו מיעוט. בארצות הברית יש היום קונספציה דומה לגבי איראן, שיש לה עקבות בחלק מהתקשורת, באקדמיה ואפילו בממשל ביידן. הנסיבות והאינטרסים שונים, אבל יש קווים מקבילים.
ב”אקונומיסט” התפרסמה לאחרונה כתבה שכותרתה מעידה על כיוונה: “איראן עושה צרות, אבל פחות”. המאמר מביא ראיות, כביכול, ל”ריסון ההתקפות של השלוחות שלה" ומעריך ש”אף שאיראן טיפחה רשת של שלוחות אזוריות, היא נוטה עכשיו לרסן אותן", ולראיה, ”פניית חמאס לגורמים אחרים שבשליטת טהרן לפעול נגד ישראל נענתה בשלילה”. זה אומנם נכון, אך המאמר מתעלם באלגנטיות מהסיבה העיקרית, דהיינו שעוצמת הפעולה הצבאית של ישראל בעזה וממדי ההרס, וגם סיכול אספקת הנשק מאיראן בידי ישראל, הרתיעו עד כה את חיזבאללה מלהקצין את התקפותיו.
ברם, זה לא יזיז את מחברי הכתבה מהתזה שלהם. לטענתם השליטים של איראן “משדרים מתינות” והם מבססים זאת על מנשר של אנשי דת בחודש אוקטובר ש”גינה הרג אזרחים הן בידי חמאס והן בידי ישראל”, ועל דבריו של ראש המועצה האסטרטגית למדיניות חוץ, כמאל חרזי, לפיהם “ההחלטה להכיר בקיום ישראל היא עניין לפלסטינים”. סימן “חיובי” נוסף בעיניהם הוא שחמינאי אמר לאחרונה ש”איראן איננה מאמינה שיש להשליך יהודים וציונים לים”. טהרן אכן מתאמצת לשכנע את העולם, ובעיקר את ארצות הברית, שהיא לא הייתה שותפה לטבח של חמאס, אך סתרה את עצמה כשהודיעה שהמעשה היה בתגובה לחיסול קאסם סולימאני בידי אמריקה וישראל - וחזרה בה למחרת.
יש בוושינגטון מי שמקווים שמה שהם מפרשים בטעות כאיפוק יהפוך לנורמה וכי טהרן תעדיף את המצב הנוכחי על הגברת הכאוס. למרות שהפרשנויות הנ”ל מושתתות על חולות נודדים, יש אמת מסוימת בעובדות. בטהרן אכן יש עצבנות שנובעת ממשבר כלכלי מתמשך, מעליית מחירים בלתי מרוסנת וממחאות על הכספים הרבים שמוזרמים לחמאס - ואפילו מהזדהות ספורדית בציבור עם ישראל.
ואולם, חלק מהממסד הוושינגטוני מסיק מכך מסקנה הפוכה שעל אמריקה לחתור לשיחות עם איראן ולפעול להסדר דיפלומטי עם חיזבאללה כקדימון לשיחות בעלות היקף נרחב יותר “על תוכנית הגרעין של איראן ועל פעולותיה באזור”. המלצה זו תואמת במדויק את גישתו של הנשיא אובמה, שכבר בתחילת כהונתו הראשונה הכריז על כוונתו להביא לשיפור יסודי ביחסי ארצות הברית עם העולם האסלאמי, לרבות איראן, ושהסכם הגרעין שיזם היה אמצעי לשידול האייתולות להיענות ליוזמתו.
ביידן איננו אובמה, ואף שהיה מעוניין בחידוש הסכם הגרעין (בגרסה ממותנת), הוא איננו רואה בכך מטרה אידיאולוגית מבחינת מדיניות החוץ האמריקאית. הוא הכריז שלא יתיר לאיראן להגיע לפצצה ואין להטיל ספק בכנותו, אך גם שנת הבחירות ממלאת תפקיד בשיקולי הצדדים - הן ארצות הברית והן איראן. האם בעוד שנה וקצת יהיה זה ביידן שישב בבית הלבן, או מנהיג דמוקרט אחר שגישתו בנושא המזרח התיכון, כולל ישראל ואיראן, עלולה להיות שונה? או אולי יהיו אלה טראמפ הבלתי צפוי או היילי? בקונגרס, פרט לאגף השמאלי הרדיקלי, יש אחדות דעות בהתנגדות לגרעין האיראני, אך לא בהכרח לגבי השיטות שיש לנקוט בהקשר זה. מנגד נשמעים קולות, כולל בממסד מדיניות החוץ הוושינגטוני, שמתריסים נגד יד קשה כלפי איראן, כולל בעניין הסכם הגרעין, כשלא במקרה יועצים בכירים לשעבר של אובמה, ואפילו בממשל עצמו, מטיפים לחזרה למדיניותו.
איראן שפעלה כל הזמן בזיוף ראיות ובהפרת התחייבויותיה, מאיצה בינתיים את קצב העשרת האורניום לקראת ייצור מספר פצצות בטווח זמן יחסית קצר, ואף שהיא מעריכה שאמריקה לא תצא מגדרה בעניין הסכם הגרעין וגם לא לביטול הסנקציות, היא איננה בטוחה מה ילד יום למחרת ה־5 בנובמבר 2024. כרגע מתנהל מעין “משחק צ’יקן” בין השתיים שבוחנות זו את זו. נראה שנפתלי בנט, במאמר שפרסם ב”וול סטריט ג’ורנל” ובו גילה ידיעות סמויות על פעולות ישראליות באיראן, קיווה שימריץ את אמריקה לפעול - ואולי גם לסייע לו בחזרתו לפוליטיקה - אך ייתכן מאוד שטעה בשניהם.
ישראל איננה יכולה להסתכן בספקולציות מפוקפקות, לא לגבי איראן ולא לגבי שלוחותיה, והיא חייבת להיערך לכל אפשרות, רצוי בתיאום עם ארצות הברית, אך רק העתיד יראה אם הקונספציה השגויה היא זו של איראן - או זו של אמריקה.