עוצר אותך אדם ברחוב ושואל לשלומך. השאלה הכה בנאלית ונורמלית הופכת בימים אלה יותר ויותר קשה לתשובה. בליל של רגשות מציף אותנו. מככבים שם בערבובייה כאב, תסכול, כעס, שנאה ואהבה. דומה שהביטוי המתאים ביותר לתאר זאת הוא מעורב ישראלי.
הכאב. מגיע בכל יום עם פרסומם של שמות הנופלים. ההתוודעות לסיפוריהם האישיים של מיטב בנינו חודרת היישר ללב ומדמיעה את העין. הכאב על האיכות האנושית שנגדעה באחת ונגרעה מן החברה שבה אנו רוצים להיות מוקפים. הכאב על האובדן הלאומי בכך שתימנע מאיתנו תרומתם העתידית למדינה ולאנושות.
הכאב למשמע התיאורים הבלתי נגמרים מאותה שבת שחורה, על החטופים והחטופות שלנו השבויים בעזה בידי מרצחים חסרי לב, ועל גורלם הלוט בערפל של עשרות אלפי תושבי הצפון והדרום שחיים כבר חודשים ארוכים כפליטים.
התסכול. במצבי משבר נהוג לשאול מה ניתן לעשות כדי למצוא מוצא. המטרה דווקא מאוד ברורה: החזרת החטופים וחיסול האיום הדרומי והצפוני לתמיד. כשמתחילים לחשוב כיצד להשיגה, מתחילות לנקר הדילמות: האם להסכים לתנאי חמאס להפסקת המלחמה ולשחרור כל האסירים הביטחוניים כתנאי להחזרת החטופים? הרי הפסקת הלחימה לפני הכנעת חמאס תנציח את האיום הקיומי הנשקף ממנו.
הכעס. הזעם על הממשלה, שהצליחה בפחות משנה של כהונה לפלג את העם ולשסות את חלקיו אלה באלה, תוך החלשתנו ותוך יצירת פרצה שקראה לגנב, ובמקרה הזה לרוצח. על משרדי הממשלה שלא היו נוכחים בסיוע למפונים בתחילת המלחמה. על נבחרי ציבור שממשיכים להתעסק בפוליטיקה בזמן לחימה. על הצבא שהפקיר את ההגנה על גבולות המדינה וחשף את יישובי העוטף לזוועות שעברו. על תרבות התנהלות קלוקלת בקרב מקבלי ההחלטות, שהתבטאה בין היתר בחטאי היהירות ותאוות הכוח, שהביאה הן למשבר המהפכה המשפטית והן לקונספציה שהרדימה את הערנות הביטחונית והמודיעינית שלנו.
הכעס על האו"ם ומוסדותיו, שמתפקדים כנוכחים־נפקדים אל מול פשעי חמאס, ולעומת זאת ממלאים את יומם ויומנם בגינויים לישראל במקום לדאוג לגורלם של החטופים. על מדינות העולם המגלות צביעות אל מול מאבקה של ישראל בטרור, שלו היה פוגע בהן לא היו מהססות בתגובתן. על דעת הקהל העולמית ובעיקר על המפגינים הפרו־פלסטינים המוסתים, שלא בוחלים באנטישמיות באצטלה של מה שהם קוראים "תמיכה במאבק של לוחמי חופש" – ואין מדובר רק באספסוף נבער מדעת, אלא גם בצביעותם של נשיאי אוניברסיטאות מכובדות בארה"ב.
השנאה. השנאה לפושעי חמאס, לנוכח כוונתם להשמידנו והזוועות שביצעו בניסיון לממש כוונה זו. השנאה לאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של האסלאם הקיצוני, שמהווה סכנה ברורה ומיידית לכל העולם המערבי ולכל סדרי החיים שאנחנו מכירים. לפלסטינים, שדחו שנים את ידנו המושטת לשלום וש־75% מהם הודו שהם תומכים בזוועות 7 באוקטובר ורוצים לראות את מדינת ישראל נכחדת.
בעיקר קשה תחושת הבגידה. בגידת הגישה האנושית והנאורה שאפיינה רבים מאיתנו ברצוננו התמים לחיות בדו־קיום עם שכנינו, ושגרמה לנו לעיוורון באשר לכוונותיהם האמיתיות. תחושת הבגידה הזו רק מעצימה את רגש השנאה.
האהבה. כולנו התמלאנו באהבה גדולה לעם ישראל, שידע לקום ביום כה קשה ולגלות מחדש את הרוח האדירה, שהיו שחששו ששוב אינה קיימת עוד בקרבנו – רוח האחווה, ההקרבה, העזרה, הערבות ההדדית וההתנדבות. לתת מבלי לבקש תמורה. ההתגייסות של המוני בית ישראל בלטה עוד יותר על רקע השיתוק שאחז במשרדי הממשלה.
שלא לדבר על חיילי המילואים, ששיעור ההתייצבות שלהם חצה את קו מאה האחוזים. המתנדבים שמגיעים לסייע לחקלאים שחסרים ידיים עובדות לאחר פינוי היישובים ונטישת העובדים הזרים. אהבה ללוחמינו, שנחלצים שוב ושוב להציל את המדינה מכשלי המערכת הממסדית, ומשליכים עצמם בחירוף נפש ובמוטיבציית־על מול האש. כיתות הכוננות והלוחמים שחשו ביוזמה אישית ליישובי העוטף ב־7 באוקטובר בלי להמתין ליחידותיהם, כדי להציל, פשוטו כמשמעו, את בני עמם המותקפים – ורשמו פרק מפואר נוסף בשרשרת הגבורה הבין־דורית. כל אלה ממלאים אותי אהבה וגאווה בעם שלי. זוהי רוח הגבורה וההקרבה שהקימה את המדינה.
אז איך מתנהלים מול בליל הרגשות הזה? אין ספק שמכל הרגשות, האהבה היא המניע החזק ביותר לפעולה. היא רותמת את כל ישותנו, אישיותנו וכישורינו למען השגת מטרה גדולה מאיתנו. הכאב, התסכול, הכעס והשנאה גורמים לנו לעסוק בעבר. האהבה גורמת לנו להביט ולחשוב קדימה, ולממש את תקוותינו. מהאהבה הזאת אנו שואבים את הכוח להתמודד עם כל מי ומה שעומדים בדרכנו, וגם עם התחושות הקשות המושכות אותנו למטה. האהבה ליקירינו, לעמנו ולמולדתנו מאפשרת לנו להתמקד וליצור עבורם את העתיד שאנו שואפים להבטיח להם.
כמילות שירו של ארקדי דוכין: "יש בי אהבה, והיא תנצח".