אנו חוזרים ומגלים עד כמה איננו יודעים, אולם ההודאה הברורה בכך קשה לנו מאוד. רוב הפוליטיקאים אינם מסוגלים לומר: איני יודע, ובוודאי שלא לבטא חרטה ברורה על טעויות יסודיות בהערכותיהם. קשה להבין כיצד הנימה ההחלטית ממשיכה לאפיין את דיבורם של מנהיגים ומביעי דיעות בכלל. נדמה, שהנחרצות עצמה ספגה מהלומה עזה ביותר במלחמה זאת.
מצב התיקו הנפשי נראה כמאפיין הרבה יותר את מציאותנו, כפי שהיא. כמעט כל סוגיה בעלת משמעות לאומית אינה פשוטה להכרעה, בין אם מדובר על "היום שאחרי המלחמה בעזה" (ומי יודע מתי יגיע יום שכזה) ובין אם הוויכוח חל על ההיגיון בפרסום החלטת בג"צ בנושא עילת הסבירות בימי מלחמה אלה. אגב, נראה שגם ההחלטה עצמה בנושא עילת הסבירות כשלעצמה היא כמעט תיקו. אפשר לומר שגם בתוך כל אחד ואחת בתוכנו מתקיים תיקו בלא מעט נושאים חשובים ואנו מכריעים הצבעות "פנימיות" ברוב דחוק.
אבל ההודאה במצב תודעתי זה חשובה בין אם כדי להיות מודע להשפעתו האפשרית, אך גם כדי להישמר מסכנות מסויימות הטמונות בו. כאשר רובנו נמצאים במעין תיקו פנימי תמיד יהיו אלה בקצוות ה"יודעים" את הפתרון ההכרחי בכל סוגיה. גם אם הם התמעטו לאחרונה, הפיתוי ללכת בעקבותיהם עלול להתחזק כדי להרגיע את עצמנו מהספקות הקשים שלנו. זה עלול להיות זמנם של הקיצוניים בכל תחום חיוני, אלה שרשימת השמות שלהם לטוב ולרע מוכנה תמיד וללא שינוי. עלינו להימנע מכך שהכמעט תיקו שבתוכנו יוכרע על ידי אלה שלא שותפים להתלבטויות הנכונות ואפילו מזלזלים בהן. מצד שני, הכמעט תיקו הנפשי , עלול להיות ממכר.
יש תענוג לא קטן בכך שאדם אינו צריך להכריע אלא פשוט ובלשון המקובלת, "לזרום". האחריות האישית למעשנו פוחתת כי הרי אנו לא בטוחים מה נכון , ואנו מצפים עם זאת שתמיד יבינו אותנו. לכן רצוי לשאוף לענייני יסוד שונים שבהם חותרים למשהו שקרוב לוודאות, או לפחות שואף להחלטיות: אי אפשר עוד להמשיך במצב של מעין תיקו פוליטי שאינו מאפשר ממשלה סבירה. לכן צריך להכריע מה חיוני ומה לא ולפי ההכרעה הזאת להצביע. אי אפשר להאשים את עצמנו בהזנחת הטיפול הנחרץ בשלוחותיה המסוכנות והמתרבות של אירן ובאותה עת לא להבין את המשמעות של הדבר מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית.
אי אפשר לכבד את החוק רק במקומות שנוחים לנו ולהתעלם מהמקומות שחשובים גם לאחרים. אי אפשר עוד להבליג על התנהגות מוסרית כושלת של מנהיגים כי יש להם לכאורה כשרונות מיוחדים . אי אפשר לדגול במדינה יהודית ודמוקרטית בלי להבין את המשמעות הערכית של היהדות והדמוקרטיה ואת מגבלות הדמוגרפיה של מדינה כזאת. מובן שההתיחסות המעשית לכל הסוגיות היסודיות האלה מגוונת , אבל בכל מקרה היא לא יכולה להסתיים במצב פנימי של כמעט תיקו נמשך.
בכדי להתמודד עם האתגר הערכי והפוליטי הקשה הזה ישנם לפחות שני תנאים הכרחיים. הראשון הוא רגש הענווה . בלא אותה תכונה קשה וחיונית שתחול על כולנו , אין לנו סיכוי לקלוט משהו חיצוני ולהפנים אותו בקרבנו. מי שחש מלא וגדוש בעצמו אין לו מקום לשום דבר אחר. מנהיגים , הוגים ובעלי טורים חייבים לדרוש הרבה יותר זהירות מעצמם ולשנן במוחם את מגבלותינו העצומות. התנאי השני הוא שינוי באופי האישי של רבים מהפוליטיקאים , לא על ידי חינוכם מחדש, אלא על ידי כניסה של חדשים ורבים לתחום הפוליטי. סוג האנשים שלפני כשני דורות ראו בפוליטיקה זירה לגיטימית וחיונית ובשנים האחרונות התרחקו מאוד מהתחום.
אותם אנשים שיכולת המחשבה וההידברות שלהם עולה על תאוות השררה, והמניפולציות הבאות בעקבותיה. התיקו הוא מצב נעים ומשתק כאחד. אבל ישנם דברים שלא יכולים להמתין להתרת התיקו באחרית הימים , אלא דווקא הזהירים והענווים בתוכנו עשויים להפתיע בהצלחתם, מוגבלת ככל שתהא.