המציאות אינה תמיד משתקפת דרך הקליפה החיצונית שלה. מה שמונח בעומק הקרחון חשוב לעיתים הרבה יותר ממה שבולט מעל פני המים. הדבר נכון גם לגבי הסיטואציה הנוכחית שיש הרושם כי היא הממדים החיצוניים שלה מתעתעים ומסתירים מגמות עומק שמסתתרות מתחת לפני השטח.

כך הם האירועים בלבנון. לכאורה הרושם הוא כי כולם מצחצחים חרבות ונערכים למלחמה השנייה (הראשונה הייתה ב-2006) בין ישראל לחיזבאללה. זו כמובן אפשרות. מעל פני המים ישראל מזהירה את חיזבאללה, נערכת, תוקפת יותר, מסכלת וכדומה. אבל אין פירוש הדבר בהכרח עימות, כמו שחלק מהפרשנים מדבררים ואולי גם רוצים.

ישראל מכוננת מציאות של "על הסף" ומפגינה כלפי הצד השני מוכנות להיכנס למלחמה. היא יוצרת ובונה איום מול חיזבאללה. האם כדי להילחם בפועל? לאו דווקא. האיום הזה הוא קריטי לאו דווקא כדי להילחם, למרות שהוא עשוי לשמש בפועל לכך. הוא חשוב ככלי הנעה של מהלך מדיני שנועד לדחוף את נצראללה שאינו מעוניין במלחמה להסכם במקום לחימה, כאשר את המהלך משלים המתווך עמוס הוכשטיין שפועל בזירה כדי לשרטט את המתווה להסדרה.

הסכמיות. זו מילת המפתח בעת הזו וכדאי לשים לב לשינוי שעוברת המערכת או לפחות לניצניו שיכולים גם להיגדע בכל רגע. הנושא המדיני משתרבב הרבה יותר לתוך המציאות של המלחמה. זה מאד רלוונטי גם לגבי הדרום. אפשר להמשיך לצחצח את החרבות עד מחר בבוקר ולטעון את טענות ההכרעה, אבל הרושם הוא כי בשטח ישראל כבר אינה מחפשת את המיטוט, השמדה, פירוק מוחלט של חמאס, אלא הישג נקודתי יותר כמו מציאת חטופים או את ראשם של בכירי חמאס.

זו הסיבה כי המהלך הצבאי ירד מעצימותו ומתרכז בפעילות כירורגית זהירה בחאן יונס, היכן שלהערכת הצבא מצוי מרכז העצבים של חמאס והנהגתה, במקביל לניסיון לפתור בשקט מול המצרים את נושא פילדלפי. ישראל רוצה כרגע בינגו. הבינגו הזה הוא הישג שיאפשר לה להתמסר לחלוטין למהלך הגדול שמובילים האמריקנים המבקשים להביא את 'היום שאחרי' המלחמה כבר עתה. 

זהו מהלך אסטרטגי שיגדיר מחדש את מושג הניצחון, פחות בדרך צבאית, ויותר בדרך מדינית. הליבה שלו מבוססת על היפוך של הרעיון בשמו יצאה חמאס למלחמה: השמדת השלום הכלכלי והנורמליזציה והחזרת המזרח התיכון לפוליטיקת הזהות הקונפליקטואלית של המאה העשרים. ארה"ב מבקשת למנף את המלחמה ואגב כך לקצר אותה דרך חיבור מחדש של החוט שנקטע ב - 7 אוקטובר.

הרעיון הוא הסכם עם סעודיה תוך כדי ובעבור סיום המלחמה שיביא בחשבון גם הסדר מול חיזבאללה וגם עצירת המהלך המלחמתי בדרום, שאפשר לומר כי כרגע הוא מדשדש או תקוע. הקושי הגדול בעניין הזה הוא כמובן הסוגיה הפלסטינית שחוזרת בגדול אחרי 15 שנה של היעלמות. הנורמליזציה תהיה תפורה ברוח יוזמת השלום הסעודית משנת 2002 ופחות לפי מידות הסכמי אברהם.

הפרס הגדול לישראל יהיה מניעת ההסתבכות צבאית בעזה ובלבנון, הקמתו מחדש של קיר הברזל מול איראן וסיום של המלחמה שיאפשר לה לבנות מחדש את עצמה ואת עוצמתה בראי העתיד. באופן זה יוכל גם נתניהו להיתפס אמנם בהיסטוריה כמי שבזמן כהונתו פרצה המלחמה הנוראית, אך גם כמי שהוביל את ישראל מתוכה ובאמצעותה לסדר אסטרטגי חדש במזרח התיכון שיאפשר לה לבצר את מעמדה ולשקם מחדש את עוצמתה.

זה הרעיון, זה המהלך הסמוי מן העין. הוא מורכב, מסובך, עתיר סימני שאלה, קשה לתפירה  ולא ברור האם יעמוד במבחן המציאות החמקמקה והלא ודאית בשטח שעלולה להקדים את לוח השרטוטים. אבל הרעיון קיים. הרמזים פזורים אף הם בשטח וכל שנותר הוא לחבר בין הנקודות כדי להבין מה מסתתר מתחת לפני המים בעומק הקרחון.