מלחמת עזה מעמידה את יחסי ישראל-מצרים בפני אתגרים לא פשוטים. הראשון שבהם הוא החשש המצרי מפני נהירת פלסטינים מעזה לסיני דרך הגבול המצרי. השני הוא שאלת הסיוע ההומניטרי העובר ממצרים לעזה דרך מעברי רפיח וכרם שלום. והשלישי, שעלה בימים האחרונים, הוא שאלת השליטה בציר פילדלפי – כביש באורך כ-14 ק"מ המהווה גבול בין מצרים לעזה.
שחרור שגיב יחזקאל מוכיח: למרות הכל, ארדואן לא מוותר על ישראל
סביבת נתניהו רותחת על סער, גלנט ובן גביר: מאחורי הקלעים של חילוץ יחזקאל
החשש המצרי מפני נהירת אלפי פלסטינים לסיני מדיר שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות שחוזרים שוב ושוב על התנגדותם המוחלטת. אפילו שר החוץ הסיני, שביקר ב-14 בינואר במצרים, גויס להבעת התנגדות וגינוי. הצהרות לא אחראיות ומיותרות של אישים ישראלים בראשית המלחמה הגבירו את החשש המצרי מקיומה של תוכנית חשאית של ישראל לגירוש פלסטינים מעזה.
ההתנגדות המצרית נובעת משלוש סיבות עיקריות: חשש מכניסת אלמנטים טרוריסטים של חמאס במסווה אזרחי; רעיונות לסיפוח טריטוריה מצרית לעזה בעקבות יציאת פלסטינים; והאשמה ערבית כי בכך היא מסייעת לישראל להעלים את הבעיה הפלסטינית.
הסוגייה השנייה היא הסיוע ההומניטרי לעזה. התקשורת המצרית מרבה לדווח על מספר המשאיות וכמויות הציוד המועברות מדי יום ביומו, וזאת מתוך מטרה להפגין את מסירותה של מצרים לעניין הפלסטיני. ואולם, כאשר התקשורת המצרית מצטטת הצהרות ישראלית שמשתמעת מהן ביקורת כך שמצרים אינה מאפשרת – או מקשה – על הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, הרי התגובות בתקשורת המצרית קשות.
ולבסוף, בימים האחרונים עלתה על הפרק סוגיית השליטה בציר פילדלפי, וזאת לאחר שנתניהו הצהיר שהציר "חייב להיות בידינו". הציר פונה על ידי ישראל במסגרת ההתנתקות מעזה ב-2005.
ההחלטה לפנות את הציר הייתה קונטרוברסלית והיא התקבלה, במידה רבה, על ידי שר הביטחון מופז ללא התייעצות עם הרמטכ"ל יעלון והצבא. החלטת ישראל לצאת מהציר התקבלה בהפתעה מוחלטת על ידי מצרים, אולם היא ניסתה לגזור דיווידנדים על ידי תיקון הסכם השלום והכנסת אלפי חיילים לשמירה על הגבול.
בסופו של דבר, עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, הוביל לחתימת הסכם להכנסת 750 חיילים של משמר הגבול (בניגוד ל-650 שוטרים שהיו מותרים על פי הסכם השלום). תפקידם היה לשמור על הגבול לאורך ציר פילדלפי.
לאחר השתלטות חמאס על עזה בקיץ 2007 גברו ההברחות דרך המנהרות שנבנו מתחת לציר. ישראל התלוננה אצל המצרים, ולעיתים אף העבירה מידע מדויק, אולם המצרים לא מיהרו לפעול.
ישראל פנתה אפוא לארצות הברית שתפעיל מצידה לחץ, אולם הבעיה לא נפתרה בצורה משביעת רצון. באחד ממסמכי ויקיליקס, ראש השב"כ דיסקין מצוטט כמי שאמר ב-2008 בנבואה שהקדימה את זמנה, כי במוקדם או במאוחר ישראל תיאלץ להיכנס לעזה כדי לפרק את יכולות הטרור של חמאס, להשתלט על החלק הדרומי ולשים קץ להברחות.
למעשה, רק לאחר שלושה סבבים צבאיים של צה"ל נגד חמאס ("עופרת יצוקה", 2009; "עמוד ענן", 2012; ו"צוק איתן", 2014) החל הנשיא סיסי לטפל יותר ברצינות בסוגיית המנהרות, אולם ככל הנראה הוא לא פתר אותה בצורה הרמטית, כפי שמוכיחות כמויות הנשק והתחמושת שהתגלו אצל חמאס במהלך המלחמה.
אין ספק שבעקבות המלחמה המצרים מוטרדים אף הם מסוגיית המנהרות. אי לכך, סביר להניח כי יהיה להם אינטרס לשתף פעולה עם ישראל במניעת הברחות. מקורות שונים מדווחים כי מאחורי הקלעים מתנהלות שיחות בין ישראל, מצרים וארצות הברית.
אולם הבעיה העיקרית טמונה בכך שמצרים לא יכולה להצטייר בדעת הקהל המצרית כמי שנסוגה או וויתרה לישראל, במיוחד לאחר שהשליטה הועברה אליה ב-2005 בהסכם מסודר. חבר פרלמנט מצרי כבר ראה בדברי נתניהו "התקפה בוטה על הסכם השלום".
השלום הוא אינטרס אסטרטגי של ישראל ומצרים. לשתי המדינות, כפי שנכתב במסמך ויקיליקס עוד ב-2009, "יש אויב משותף: חמאס". למרות קיומה של דעת קהל עוינת כלפי ישראל ולעיתים הצהרות מדיניות מתלהמות, סיסי הצליח להוביל מדיניות מתונה ומפוכחת מול ישראל, שאף נמנעה מהחזרת השגריר, כפי שנעשה במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה.
ולכן, ישראל צריכה להיות קשובה לסוגיות רגישות במדיניות המצרית ולהימנע מהצהרות שעלולות להיות מנוצלות נגדה בתקשורת המצרית. שאלת השליטה בפילדלפי צריכה להיפתר בהסכמה, בהבנה – ובעיקר בשקט – בין ישראל, מצרים וארצות הברית.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הוועד המנהל של "מיתווים"