רוחות מלחמה מעוררים ערגה למנהיגים שנחרטו מעל דפי ההיסטוריה, דוגמת ווינסטון צ'רצ'יל, ולאמירותיהם הנצחיות. "מעולם לא חבו רבים כל כך למעטים כל כך", קבע, ביחס לאומץ לבם של טייסי חיל האוויר המלכותי שחירפו נפשם למול הבליץ האווירי הגרמני על לונדון בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.
לו ווינסטון, הגורו של רה"מ נתניהו, עמד בינינו כיום, הרי שכנראה היה פוסק ביחס ל-"עסקת התרופות", כי מעולם לא נרשמו פערים רבים כל כך, באירוע פעוט כל כך.
דרוש תכנון מחדש: קבינט המלחמה והמטכ"ל חייבים להתעשת | חיים רמון
אי אפשר להפריד בין אלמוני ומפורסם, לכולם יש אותה חובה להילחם | שי להב
אך משטף הפרסומים ב-72 השעות האחרונות בתקשורת הישראלית, הבינערבית והזרה ביחס ל-"עסקת התרופות" יש כדי להעיד על אי-הסדר השורר במסדרונות במרובע ירושלים-קהיר-דוחא-פאריס ואף וושינגטון בעניין.
דומה שאירוע יחסית פשוט לתפעול הופך לפסטיבל שלם של אי-הבנות ופערי ציפיות, המחולל שורת משברים (כולל מדיניים של ממש) לאורך התהליך, ומתנקז לכדי קירטוע של ממש בשלב מימוש האופרציה.
מה לא היה לנו כאן, וזו רשימה חלקית בלבד: זעקת הבידוק הביטחוני למשאיות על תכולתן (כן/לא, היכן ועל ידי מי) שהגיעה עד למליאת הכנסת (הצעקנית ממילא, שגרה וחירום כאחד) לרבות הטחת בוץ, כברגיל, לעברו של צה"ל, פערי תיאום הגורמים הממשלתיים המעורבים באירוע לאור מידור בלתי-נתפס של לשכת רה"מ את שר הביטחון ובכירי צה"ל וקהילת המודיעין.
אי-בהירות ביחס לתפקידם של מנגנוני הביטחון המצריים ונוכחותם, כמי שהסחורה עוברת בשטחם, מבוכה סביב "התמורות" לחמאס (אלף תרופות! צווח אז אחד ממנהיגים המרצחים היושב בדוחא, מוסא אבו-מרזוק), דחיקה צפויה של הצלב-האדום, הארגון שלא מפסיק להדהים בחולשותיו הכרוניות, מהתהליך - והיעדר מנגנון אימות בדבר מסירת התרופות לחטופים.
ומעל כל אלה, הפארסה המדינית המסתמנת בציר ירושלים-פאריס, כחלק ממאבקי הקרדיט על היוזמה, שבסופו של דבר אין בינם לבין השבת החטופים ארצה דבר וחצי דבר.
"עסקת התרופות" מסמלת את כל מה שאינו מוצלח, בלשון המעטה, במסע להשבת 136 החטופים הנמקים בשבי חמאס: אין בנמצא קרקע יציבה שעל גבה ניתן למסד מנגנון יציב וסדור למימוש הבנות בין הצדדים, אין גורם מוביל ומנהל לתהליך (המכונה בעגה המקצועית Facilitator) שיודע לשכך כאבים, להפיג מתחים ולייצר אמון בין הצדדים (פעם אלו המצרים, פעם הקטארים, ולפרקים זוהי פשוט הדינאמיקה והמציאות שמכתיבה).
ובעיקר, אין מנגנון אכיפה ובירור סדור לתהליך בין שני צדדים עוינים זה לזה, באופן שאינו מאפשר הנחת יסודות למכאניזם לניהול מו"מ, ולו בהיבט הפרוצדוראלי שלו.
אכן, ל-"עסקת התרופות" יש ערך מסוים שיכול לייצר זיק של תקווה במסע להשבת החטופים, אך זהו מומנטום בר-חלוף: המהלך מניע מחדש – גם אם בחריקת שיניים – את מנגנון היישום להסכמות בין הצדדים, הסובל ממילא מאי-אמון עמוק בין הצדדים (אגב האתגרים הייחודיים של ניהול מו"מ תחת אש); ומייצר סוג של "חווית הצלחה", גם אם מוגבלת, עבור הנוגעים בדבר.
יוזמה זו גם קונה זמן יקר לנוגעים בדבר, ובפרט לרה"מ הנאבק על קרדיטים, והודף בכך, לשיטתו, חלק מן הביקורת המוטחת לעברו על השהיית המגעים משיקולים פוליטיים.
בקומה המערכתית, "עסקת התרופות" אמורה הייתה להיות חלק מתפישה מערכתית, שנראה כי איננה בנמצא, ביחס למאמץ להשבת החטופים.
זו אמורה לכלול מערכה תקשורתית סדורה המונעת בחלקה על בסיס הסכמות הדדיות, תוך מתן במה בהקשר ובעיתוי מתאים לפרסומים סדורים ועיתיים מצד המתווך, על דעת שני הצדדים, ביחס להתקדמות התהליך, שבמהותו פרוצדורלי. זאת, באופן שימנע תקלות ושיבושים בשעות הקריטיות של מימוש המהלך, ויניח יסוד חיובי להמשך דיאלוג על אף מורכבות הסוגיה.
במסירת התרופות לחטופנו הנמקים מעל מאה ימים ולילות בשבי ארגון הטרור טמון ערך בנטיעת תקווה של ממש בליבם, אך לא לאורך זמן. העדויות המבהילות מן השבי והנסיבות הקשות שהביאו בשבועות האחרונים למותם הטרגי והבלתי-נתפס של מספר חטופים, מחייבים את ממשלת ישראל והעומד בראשה להתעשת, ולהידרש לא רק לקומה האסטרטגית (בשאלת ההכרעה שבין התמרון לבין החטופים כיעדי המלחמה) אלא גם – ולא פחות – לקומה התכנונית והאופרטיבית שתבטיח אופטימיזציה של התהליך, עד אשר ישובו במהרה לגבולם.
לו סר ווינסטון צ'רצ'יל היה מתהלך כאן בינינו, לוודאי היה מסיר כובעו, מרצין מבט ופוסק: בשלה העת להפגין מנהיגות - ולהשיב החטופים לגבולם.
עו"ד אבי כאלו, לשעבר ראש מחלקת שבויים ונעדרים באגף המודיעין בצה"ל, הינו בכיר בחברת הייעוץ והמחקר, Frost & Sullivan