“שיר ליל שבת” של המשורר־סופר יהודה עמיחי, שנכתב בימי מלחמת יום הכיפורים עם השורה המצמררת “מלחמה שלעולם לא די לה”, כמו נכתב בימים אלה, כשישראל קרובה מאוד לנקודת הרתיחה, לרגע שבו המצב שנוצר כאן אחרי יותר משלושה חודשי מלחמה ללא תכלית וללא אופק יביא גם את ראש הממשלה נתניהו לחוש על בשרו את להט המציאות, את תחושת הצריבה הנוראה שאותה הוא מוביל, לרגע שבו נתניהו יתחיל להבין סופסוף שהזמן פועל נגדנו, ושהניסיון שלו לשחק על זמן הוא משחק מסוכן.
כל מי שראה את גדי איזנקוט ב”עובדה” כשהוא מתפתל ומתקשה לענות על השאלה “האם לנתניהו יש עניין להאריך את המלחמה הזו?”, התחזקה אצלו התחושה שבתקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה היא מובלת ומונהגת על ידי ראש ממשלה ששרידותו היא מעל הכל. כן, גם מעל המדינה בעיצומה של מלחמה שסיומה לא נראה באופק. הממשלה לא מציבה את שחרור החטופים מעל הכל, גם מעל מיגור חמאס והרצון לראות את סנוואר ומוחמד דף יוצאים מושפלים עם ידיים מורמות מאחת המנהרות.
מסתבר שזה לא מקרי שנתניהו דואג לומר ולהדגיש בכל הזדמנות שבה הוא ניצב מול מצלמה או מיקרופון: “המלחמה הזו נמשכת ותימשך עד להשגת המטרות שהצבנו לעצמנו. ישראל לא תתפשר בלי להשיג ניצחון מוחלט”. מה זה ניצחון מוחלט על פי נתניהו? נראה שגם בצה”ל לא יודעים. מה שכן יודעים זה שנתניהו נגד הניהול האזרחי של רצועת עזה על ידי הרשות הפלסטינית כפי שבן גביר וסמוטריץ’ קבעו והחליטו באופן נחרץ, למרות שהאמריקאים הציגו את האפשרות הזו לא אחת, ועל זה אמר ואומר נתניהו כי “יש מצבים שנוגעים לביטחון המדינה שבהם אפשר להתנגד לעמדת הידידים הטובים והקרובים ביותר". מעניין שאת העמדה הזו נתניהו לא הציג כשהוא אפשר להכניס לרצועת עזה דלק, קמח, מזון ותרופות.
התלות של נתניהו בבן גביר וסמוטריץ’ הולכת ומתחזקת ככל שהשמועות והידיעות על הכוונה של גנץ ואיזנקוט לפרוש מממשלת החירום הזו מתקרבות למימוש. התלות הזו היא אבן נגף בניהול המלחמה והמדינה במציאות הזו, כיוון שנתניהו יודע היטב שהפניית גב לסמוטריץ’ ובן גביר משמעותה סיום כהונתו. כל זה הופך את הממשלה הנוראה לכזו ששיקוליה ויכולתה לקבל החלטות הרות גורל מעוררים דאגה, כשכל הסקרים מצביעים באופן ברור על כך שהעם רוצה להחליף אותה עכשיו מתוך דאגה מלווה בתחושה שהמדינה זקוקה היום יותר מתמיד להנהגה חזקה, עניינית ופרגמטית שרואה לנגד עיניה את הצרכים האמיתיים של המדינה.
על ניהול המלחמה וכל מה שהביא אותנו אליה עוד ייאמר וייכתב הרבה מאוד. זה יהיה ללא ספק אחד הפרקים העצובים והכואבים ביותר בתולדות המדינה ועמנו. המדאיג והלא מובן כאן הוא איך אחרי כל מה שעברנו, הממשלה והקואליציה לא מבינות את גודל האחריות ואת כישלונן, ומתוך דאגה לעתיד המדינה אומרות: “כשלנו, מתוך דאגה למדינה אנחנו מוכנים להעביר את ההנהגה למי שיכול ומסוגל לעשות זאת טוב מאיתנו”? שהרי אם המדינה הייתה עסק פרטי שהיה מגיע לכישלונות ניהול כאלה, איש מהמובילים לא היה נותר בעמדת ניהול ומנהל המפעל הכושל לא יכול היה למשוך את הזמן עם הכישלון הזה במטרה לשרוד. הוא היה הראשון שעף מניהול המפעל, לפני כולם.
זה מוביל חזרה לשורות הפתיחה: הולך וקרב הרגע שבו נתניהו יחוש על בשרו את חום האדים העולה מסיר הלחץ של המדינה, עם תקווה גדולה שיסיק את המסקנות.