אם יש עובדה פוליטית שאני מקונן עליה היא חיסול השמאל בארץ. לא מהסיבות שכולם חושבים עליהן, אלא מתוך ראייה היסטורית של תולדות התנועה הציונית מאז הקמתה והישרדותה של ישראל מאז הקמתה.

בתנועה הציונית היו מספר זרמים, אחד מהם הוא הציונות המעשית – זו של מה שמכונה היום השמאל, כלומר אנשי תנועת העבודה – שתפיסתה התבססה על המעשה ההתיישבותי ועל הקמת כוח מגן עברי לצד פעילות מדינית ענפה. גישה זו הצילה את התנועה, לעניות דעתי, ממה שאני מכנה הציונות המילולית הדקלרטיבית - זו של התנועה הרוויזיוניסטית והציונות המדינית, שעל פי תפיסתן היינו עד היום מנסים לקבל הרשאה מאומות העולם לחיות במדינה ריבונית ועצמאית.

גם בימי המדינה הראשונים הישגי השמאל היו עצומים: הקמת יישובים שקבעו בפועל את גבולות המדינה, בניית מערכת חינוך (זרם העובדים), הקמת מוסדות שדאגו לתעסוקה, לבנייה ולשיכון (שיכון עממי באמצעות סולל בונה ושיכון עובדים), לבריאות הציבור (קופת חולים כללית), לדאגה לקשיש ולמובטל (הקמת הביטוח הלאומי), ומעל הכל הקמת צה”ל על בסיס ההגנה והפלמ”ח.

גם בשנים מאוחרות יותר היה זה השמאל (הממשלה בראשות שמעון פרס) שהציל את כלכלת ישראל מקריסה מוחלטת בעקבות המדיניות הכושלת של הממשלה שהתבססה על עקרונות הימין. אפילו בהיות השמאל באופוזיציה, אפשר הוא בקולותיו את ההישג החשוב ביותר מבחינה מדינית – הסכם השלום עם מצרים. כן, השמאל גם טעה, אך תמיד ידע להתעשת, להכיר בטעויות ולקחת אחריות.

נזכרתי במהלכים היסטוריים אלו בהתבוננותי במלחמת "חרבות ברזל". מפחד מהבייס האלקטורלי שלה, הממשלה עומדת לסבכנו בבוץ עזתי שמזכיר את הבוץ הלבנוני שבו השקיע אותנו הליכוד. בגין וממשלתו שגו לחשוב כי כיבוש דרום לבנון והצבת בעלי ברית לבנוניים בשלטון יביאו שקט וביטחון לתושבי הצפון. שקט לא היה, ביטחון לא ניתן לתושבים ובכל חודש נפלו כמעט 30 חיילי צה”ל מפעולות גרילה של האוכלוסייה המקומית.

גם היום יש בממשלה גורמים שמעוניינים בכיבוש רצועת עזה ו”המלכת” “חמולות פלסטיניות” בכוח כידונינו עליה, מבלי ללמוד מהניסיון המר של מלחמת לבנון הראשונה שעלה לנו בכמעט 20 שנות הקזת דמם של טובי בנינו. אז, בלבנון, ההתנהלות שלנו תרמה לפריחת חיזבאללה. מדיניות דומה ברצועת עזה עלולה להוביל לתוצאות דומות ואולי להקמת ארגון רצחני עוד יותר וקיצוני מחמאס (לצערי זה אפשרי).

כל זה יכול להימנע אם הממשלה תקיים דיון רציני, בלי פוליטיקה אלקטורלית צרה, על שש אחרי המלחמה, ותחפש פתרונות יצירתיים לשאלות מי ישלוט בעזה, מי ידאג לשני מיליון העזתים שחיים שם לחינוך, בריאות ועוד, ומי יהיה בר שיח שלנו להשגת הסדר קבע, גם אם היום זה נראה כמו אילוזיה. 

אז הואיל ואין היום שמאל בישראל, קשה לי למצוא מי יצילנו מטעויות ממשלת הימין וידאג להמשך קיומנו כאן בביטחון כמדינה יהודית ודמוקרטית.