אמי חלתה בסרטן השד כשהייתי בת 21, חצי שנה אחרי שהשתחררתי משרות צבאי. אני ממש זוכרת כשקיבלתי את הבשורה. חזרתי מחו"ל עם חברה, ואבא שלי אסף אותי מהשדה ובדרך סיפר לי שאמא אובחנה עם סרטן השד. זו בשורה שלא דמיינתי מעולם, לא פגשתי סרטן מקרוב עד אותה נקודה. מה קשור עכשיו? אמא צעירה ובריאה. מאיפה זה הגיע? למרות השוק, היינו אופטימיים והתנחמנו בעובדה שהגילוי שלה היה נחשב גילוי מוקדם, וסיכויי ההחלמה היו לטובתה. 

כחלק מהפרוטוקול, הומלץ לאמא לעבור בדיקה גנטית שגילתה שהיא נשאית מוטציה בגן BRCA. הנשאות מעלה משמעותית את הסיכוי לחלות בסרטן השד, השחלה ושורה נוספת של סרטנים.  ההמלצה היתה שכל קרובי משפחתה יבדקו, מאחר ומי שיודעים שהם נשאים או נשאיות יכולים להיות במשטר מעקב לגילוי מוקדם של סרטן.

למרות הגילוי המוקדם אמא נאלצה לעבור טיפול מלא של כימותרפיה, ניתוח והקרנות. למרות שעשתה הכל, הסרטן שלה התגלה כאגרסיבי ועמיד לטיפול. כפי שהומלץ, אחותי ואני עברנו בדיקות נשאות, כך גילינו שגם אנחנו נשאיות, תוך כדי שאנחנו רואות את אמא שלנו מתמודדת עם המחלה. באותה התקופה גיליתי שגם דודה שלי, אחות של אמא חלתה כבר פעמיים בסרטן, ורק לאחר שהפצרנו בה גם היא נבדקה וגם היא נמצאה כנשאית של אותה המוטציה. 

ציפינו שאחרי מעל חצי שנה של טיפולים, הסיפור הזה יהיה מאחורינו אך להפתעינו גילינו שרכבת ההרים רק התחילה. כשנתיים אחרי שאמא סיימה את הטיפולים, הסרטן חזר. היא שוב עברה טיפולים, ושוב היינו אופטימים כי כמה פעמים הברק יכול להכות בנו כבר. ושוב, התבדינו. אמא חלתה בסרטן השד בפעם השלישית, הפעם המחלה היתה גרורתית, "שלב ארבע" כאשר אין שלב חמש. הודיעו לנו שלאמא יש סה"כ 20% סיכוי לשרוד חמש שנים. אמא נפטרה כשנה וחצי מהגילוי הגרורתי, שש שנים בלבד מאותו 'גילוי מוקדם' ראשון שאמור היה להגן עליה. שנתיים לפניה נפטרה אחותה מסרטן השחלה, אחרי שבצעירותה חלתה פעמיים בסרטן השד.

בעודינו יושבות ליד אמא בימיה האחרונים, כשמצב ההכרה שלה כבר חלקי, הבנו אחותי ואני שזה יכול לקרות גם לנו. לא פספסנו אף מעקב וקיוינו שהסיפור של הדור מעלינו יישאר בעבר.

לצערי, הפחד התממש שנה וחצי בלבד לאחר מות אימנו. בזמן חופשת לידה עם תינוקת בת שלושה חודשים, אחותי אובחנה בבדיקה שגרתית עם סרטן שד בעצמה. החדשות הרעות מאחותי גרמו לי להבין שני דברים. האחד: המחלה הזו לא פוסחת על אף אישה במשפחתנו. השני: אני אעשה הכול כדי שילדיי העתידיים לא יתמודדו עם אותה המציאות.

ליוויתי את אחותי במהלך הטיפולים, בלי אמא שתתמוך בנו בהתמודדות הקשה. חודשיים לאחר שסיימה טיפולים, עברתי בעצמי ניתוח כריתת שדיים דו צדדית, במטרה להפחית את הסיכון שלי לחלות למינימום האפשרי. בעודי מחלימה מהניתוח, יצאתי למאבק: להביא לעולם ילדים שאינם נשאים. שלא יעמדו באותן הדילמות, שלא יעברו ניתוחים בלתי נתפסים להפחתת הסיכון לחלות, ושלא יחיו בפחד מבדיקה לבדיקה. 

הופתעתי שלמרות שהטכנולוגיה נמצאת בשימוש כבר שנים ומאושרת מבחינה אתית, ברירת העוברים (PGT) עבור המוטציה שלי איננה בסל הבריאות. הנשאות לא מוגדרת "מחלה קשה", וזאת למרות החולי, הכאב והמוות שהיא מביאה עמה. נלחמתי, אבל הערעורים לקופת החולים נדחו פעם אחר פעם ונאלצנו לשלם על התהליך מכיסנו. לא הייתי מסוגלת לשאת את המחשבה שילדיי ירשו ממני את הנשאות. לשמחתי, היום אני אמא לילד מדהים בן שנתיים, שהמסע אליו היה ארוך ויקר, אבל שווה כל מאמץ והשקעה. אני לא יכולה שלא לתהות, מה עושה נשאית שרוצה ילדים בריאים ולא יכולה לממן את התהליך.

השנה אני נכנסת לגיל בו עליי לעבור כריתת שחלות וחצוצרות, כדי למזער את הסיכון לסרטן הקטלני שלקח את דודתי. ככל שהימים עוברים, אני מבינה שעלי להחליט האם אני מעוניינת בילד נוסף וכיצד להרות אותו. עמדתי לא השתנתה, אני לא מוכנה להעביר את המוטציה בגן הלאה כך שאם אני רוצה ילד נוסף אני חייבת לעבור  את תהליך ה-PGT שוב. למדתי על בשרי שהמסע הזה לא קצר או פשוט. אך הטכנולוגיה קיימת, מוכחת ובטוחה. אני מעדיפה להסתמך עליה מאשר לקוות לפריצות דרך מדעיות בעשורים הקרובים. מבחינתי, להוליד אותם ללא המוטציה בגן זו התשובה היחידה. אני מקווה שהמדינה תבחר לסייע לי במידה ואחליט שכן, ותאשר לי לנשאיות אחרות את הטכנולוגיה הזו כחלק מסל שרותי הבריאות ותקל ולו במעט על המסע שלנו להורות בטוחה יותר.