אחד הדברים שאהבתי במיוחד לעשות בתור מורה לאזרחות זה להיכנס לכיתה, בדרך כלל לימדתי את השכבה הבוגרת, כשבתיק שלי שני מאמרי דעה: אחד של עיתון "הארץ" עם השקפת עולם של השמאל ומאמר דעה שני מהעיתון "ישראל היום" המציג את הצד השני של המפה הפוליטית.
אילו היו 45 דקות של עונג צרוף לראות כעס, ויכוחים, טונים עולים, תנועה תזזיתית על הכיסאות, אם היה לי כלי מיוחד לצפות, בטח הייתי רואה איך חיווטי המוח של התלמידים מתנגשים ונאבקים להם בעוצמה בדפוסים ובתבניות החשיבה הכל כך מוכרות להם.
וזה מה שחיפשתי, אימון. לאמן את שרירי ההקשבה, את שרירי הסבלנות והסובלנות, האיפוק, למתוח את הקשב למקומות שהכי קשה היה לתלמידים להתמודד איתם, התנועה מאזור הנוחות המוכר להם של הדעה הנוחה והנעימה להם.
כשנכנסתי לראשונה למשרד שלי בתיכון אותו ניהלתי חיפשתי משפט אחד שיהיה תלוי על הקיר, משהו שמחובר לתפיסה החינוכית שלי ולפילוסופיית החיים שלי, לבסוף מצאתי את אלברט איינשטיין: "מטרת החינוך צריכה להיות אנשים המצטיינים בעצמאות – במחשבה ובמעשה – ועם זאת רואים בשירות למען הכלל את משימת חייהם העיקרית".
החלק הראשון במשפט של איינשטיין העסיק אותי מאוד, ראיתי מדי יום כיצד התלמידים שלי "נעולים" בביוגרפיה האישית, משפחתי, חברתית שלהם ואינם מצליחים לספר סיפור עצמאי וחדש על חייהם. שנת 2023 הייתה אחת השנים הקשות ביותר שחוותה החברה הישראלית, וזה לא מפסיק להטריד את מנוחתי. ולא עצם המחלוקת מטרידה אותי, הוויכוח על רעיונות בכל חברה חפצת חיים הוא קריטי, אלא עוצמות הקיטוב, הפילוג, השנאה, החד צדדיות, השבטיות.
מטריד יותר מכל זה לא הרעיונות, אלא הכלים דרכם הרעיונות מועברים. הצינורות המזינים את התודעה שלנו. הכלי הפך להיות המסר. הרשת החברתית היא המסר, היא המשפיעה, היא המקטבת, היא זו שלא מאפשרת עצמאות מחשבתית, שלא מאפשרת את החירות לדעה מנומקת משלך. יותר מכל, לדעתי, שבוע המוגנות צריך לגעת בנקודה זו ומערכת החינוך היא הגורם הכי חשוב במערכה הזאת: היא זו שתקבע את היכולת של הדורות הבאים לבקר, לשפוט, לשקול, להרהר אל מול "התפריט" שמוגש להם במדיה החברתית.
כחלק משפת המשמעות ברשת החינוך עתיד אנו מאמינים שכדי שתלמיד או איש צוות יהיו שחקני משמעות, קהילת המשמעות צריכה לפתח מנגנון של "אדריכלות בחירה" שתקל על האדם בקהילה להפוך לשחקן משמעות. מערכת החינוך צריכה ללמד את תלמידיה ועובדיה שאותה "אדריכלות בחירה" קיימת גם ברשתות החברתיות. ומי שמתכנן אותה יש לו מטרת על אחת שמניעה אותה: הוא רוצה שתבחרו לשהות זמן ארוך ככול האפשר ברשת או באפליקציה, למעשה לגרום לכם להתמכר.
ומהי אותה אדריכלות? האלגוריתם המהונדס יעשה הכול שיהיה לכם פשוט נעים בזמן הגלישה שלכם ברשת. בין היתר הוא ירגל אחרי "העקבות הדיגיטליים" שלכם, למשל מספיק שתכתבו שורה אחת שאתם בעד או נגד הרפורמה המשפטית הוא יידע לתזמן לכם בכל כניסה שלכם את הדעות הנוחות והנעימות לכם. לא בגלל שאכפת למהנדסי האלגוריתם מהרפורמה המשפטית בישראל, מה שבאמת אכפת להם זה שתישארו במדיה החברתית זמן ארוך ככול האפשר ותתמכרו אליה.
התוצאה היא נוראית: העולם של המשתמש במדיה הולך ומצטמצם, היקף הידע שלו קטן לגודל הדעות אותן הוא מכיר ממילא, עולמו החברתי הולך וננעל למעגל האנשים המחזיקים אך ורק בדעות שלו, והנה הדרך המהירה והסלולה לקיטוב ושנאה כפי שחווינו בתשעת החודשים הראשונים של 2023. עד שבוקר השבעה באוקטובר הארור העיר אותנו מתנומת האלגוריתמים שנרדמנו לתוכה.
חובתה של מערכת החינוך לא רק ללמד איך לחשוב, אלא גם לתת כיוון מה לחשוב. וזה המוגנות הגדולה מכולם. להאיר בפנס גדול בפני התלמידים שקיים מנגנון ענק ומהונדס, ולהעניק להם מיומנויות של ביקורת עצמית, ואם נחזור לאיינשטיין – להעניק להם כלים לפתח את היכולת למחשבה עצמאית, לדעת שמישהו בנה עבורם "תפריט", אבל הוא לא האמת, והם חייבים לפתח ערנות מתמדת ולבדוק אם הם רוצים לאכול את מה שמוצע להם בתפריט, או ללחוץ בעכבר ולצאת ולבחור להיכנס למסעדה עם תפריט מגוון יותר.
מדינת ישראל עמדה בפני פירוק בשנת 2023, נדמה לכולנו שהמאבק היה רק רעיוני, אבל הוא לא, הרעיון היה הקצף על פני מים סוערים. מה שהעמיד את ישראל בפני סכנה זה הקיטוב והשבטיות. ללמד מוגנות ברשת החברתית זה להגן על החברה בישראל, וכפי שכתב איינשטיין, ללמד את תלמידנו לחשוב עצמאית זה בסופו של דבר לתרום לחברה ישראלית חזקה, יציבה ומגוונת.
הכותב הוא שרון אבני- ראש תחום נוער בסיכון ומנהל אשכול ברשת החינוך עתיד