אנשים רבים משתמשים במושג לכידות, אך אני מטיל ספק אם קיים קונצנזוס בעם לגבי משמעות המושג. למיטב הבנתי לכידות היא מושג רגשי ולא רציונלי. אומנם זהו רגש ברמה הלאומית ולא האישית, אבל זהו רגש. למשל אני נרגש וחש לכידות עם אחיי לנשק כאשר אני שומע את השיר "ירושלים של זהב", כי נפל בחלקי הכבוד להימנות עם משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים.
אני חש לכידות כאשר אני שומע את השיר של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", כי נפל בחלקי להוביל בכאב רב, יחד עם חבריי, את פינוי חבל ימית. השיר "הגשר על נהר קוואי" מנחיל לי רגשנות כלפי חבריי, כי את השיר הזה שרנו ושרקנו בקורס הקצינים בצה"ל. כאשר דגל ישראל מתרומם, אני חש לכידות עם כל עם ישראל; וכאשר אני שומע את ההמנון הלאומי, אני חש גאווה גדולה ואחווה עם כל מי שעומד לצדי ושר איתי. כאשר טיילתי במשעולי ישראל, אהבתי את אדמת הארץ ואת מי שהלך לידי.
כאשר אני מתפלל שחרית וקורא את "שירת הים", אני חש גאווה גדולה ורגש של לכידות עם כל מי שגאה כמוני בהיסטוריה ארוכת השנים של עמנו, וגאה על ספר הספרים ובו הבשורה של שוויוניות, צדק, אהבת חינם ואחריות. לאחרונה כתבתי ספר, "ספינת התלאות", על אוניית מעפילים שהוריי עלו בה לארץ לפני יותר מ־80 שנה, וחשתי אחווה עצומה עם כל צאצאי המעפילים וגאווה על המעשה הגדול של הוריי, שעזבו את כל הטוב שבאירופה, שנה לפני המלחמה, למען הגעה לארץ הקודש.
כשאני רואה את טקסי יום העצמאות או כאשר אני עורך את הסדר הצנוע בביתנו, אני מתמלא אהבה גדולה לעם ישראל ולאנשיו. לבסוף, ולא בסדר החשיבות, שמיעת שמות הנופלים במלחמות או טקסי זיכרון בבתי העלמין, מייצרים אצלי בלב תחושת כאב עמוק לאובדן, אהבה גדולה לאלו ששכלו, ותקווה גדולה כי לא נפלו לשווא.
אינני יודע להגדיר לכידות, אך אעז ואומר כי לכידות היא אהבה גדולה למכנה משותף רגשי של העם. מה יכול להוות מכנה משותף רגשי כמושא לאהבה, לרגש עמוק ולגאווה? נכסים ועוצמות שמייחדים את עם ישראל והם שלו בלבד. הנכסים העולמיים כמו ליברליות ובינלאומיות הם חשובים, אך בעיניי אין בהם שום דבר שמרגש אותי כיהודי. בסך הכל העולם צבוע, ואותם ערכים מכסים על רקב גדול.
אותנו מייחדת ההיסטוריה, הסיפור הלאומי, התורה שהייתה ועודנה קבוצת ערכים מתקדמת ביותר בעולם כולו, האמונה בצדקת הדרך של המקימים והלוחמים, שירי המלחמות והשלום, הסולידריות היהודית, מגוון תרבויות יהודיות עשירות, בית אבא ועוד.
מי שנתן לעם
כיצד לוקחים את כל העושר הזה ומלכדים את העם סביבו? איך יוצרים מכנה משותף רגשי כזה שיביא את כולנו לכדי ריגוש? התשובה היא כי על מערכת החינוך לזרוע את זרעי הלכידות בהנחלת רגשות שתיקבע על ידי מקצוענים. על מערכת החינוך ללמד, בנוסף ללימודי הליבה, גם לימודי רגש הקשורים ללכידות האומה. לא בדרך של אינדוקטרינציה אלא בדרך של חיזוק האמפתיה והסימפתיה לערכים שאותם ציינתי ואחרים.
בלי אהבה ורגש לא תהיה לכידות. אם הרציונליות תשלוט, אז אנשים רבים יעזבו למקומות נוחים יותר. איך קרא יצחק רבין ז"ל בזמנו לאלו שעזבו את ישראל? "נפולת של נמושות". איני מציע לחזור לכך, אבל כשם שהבושה מהחברים לקרב מעודדת את הלוחם להרים את ראשו ולהסתער על האויב, כך הבושה מהחברים ותחושת הלכידות יגרמו לרוב הישראלים להיות גאים בארצם ולרצות להישאר בה.
כדי להגשים את התוכנית שהצגתי כאן תידרשנה שנים רבות. נשאלת השאלה מה לעשות עכשיו ומיד. כי הלכידות נדרשת מיידית על מנת לעמוד באתגרים הרבים שבפנינו. התשובה שלי היא מעט היולית, אבל אומר מה משאת נפשי: "מי שנתן לעם הוא יוביל את העם". הדור הצעיר הוכיח דוגמה אישית בלכידות. הדור יצא לקרבות ברצועת עזה ונלחם כאריה, מתוך אהבת החבר והעם וכעס גדול על האויב. החיילים גילו בגרות עצומה ובצל מטריית שנאה של פוליטיקאים, תקשורת, "לשעברים" ומפגינים, לחמו זה לצד זה באהבה גדולה. הם נתנו לנו שיעור של בגרות ולכידות לאומית.
גם המשפחות השכולות נתנו לנו שיעור בלכידות ובתעצומות נפש. מזרחים, אשכנזים, חרדים, חרד"לים, ירושלמים ותל אביבים, צעירי הפריפריה עם תרבות נהדרת, צעירי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון וצעירי הערים עם תרבות מעט שונה, הפכו למטיל ברזל ענק, הומוגני עם נשמה, בעל יכולות אדירות.
אני מייחל לעצמנו כי מקרב הלוחמים הזוטרים שישובו מהמלחמה ומקרב המשפחות השכולות, תקום לנו הנהגה חדשה. לא עוד שנאות פוליטיות אישיות ולא עוד פסילות של חלקים בחברה. לא עוד "אליטות משרתות ומיוחסות", אלא "כולנו אליטות משרתות", קרי כל הלוחמים ואלו שאיבדו חברים ובני משפחה. מי שנתן למדינה וחרש רגבי מולדת, מי שנלחם למענה ואיבד בעבורה, הוא כנראה שאוהב אותה יותר מכל. לכן הוא יוביל.