למרות ההתקדמות במודעות לשוויון מגדרי, נשים עדיין אינן משתתפות באופן שווה בתפקידים "גבריים" טיפוסיים. כך למשל בתחומים מדעיים, רק כ־ 15% מהמהנדסים הם מהנדסות. אם נסתכל על זוכי פרס נובל, רק 3% מהזוכים בפיזיקה היו נשים. בתחומי יזמות רק כ־ 3% ־ 4% מהיזמויות בעולם הם של נשים. נשים לא מספיק נמצאות בתפקידי הנהגה פוליטיים, צבאיים וניהוליים.
הדרך לשוויון בצה"ל עוד ארוכה. רק בצל המלחמה, שתי נשים ראשונות יתחילו מסלול ב־ 669. המקור לאי־השוויון הזה נעוץ בסטריאוטיפים מגדריים, מודעים ולא מודעים, המעצבים את התפיסה מיהי "אישה" ומיהו "גבר". התפיסות האלה נלמדות ומעוצבות על ידי המדיה ונורמות חברתיות. כשחושבים על "אישה" עולות אסוציאציות אוטומטיות שחונכנו אליהן חברתית: אמא, רעיה, אחריות על בית וילדים, חמה, רכה,
או "גבר" חזק, המפרנס העיקרי, קריירה, הישגי.
הסטריאוטיפים האלו הם תבניות מנטליות לקיצור תהליכים, שתוצאותיהן הן תפיסות שגויות ומגבילות. הסטריאוטיפים יכולים להיות גלויים
(מישהו שאומר בריש גלי שאישה לא צריכה להיות טנקיסטית), אבל בימינו, בעידן הפוליטיקלי קורקט, רוב הסטריאוטיפים הם סמויים.
מהמחקרים שלי עולה ששימוש בסטריאוטיפים לא מייצר תועלת כלכלית. כך, יש אי־הצדקה כלכלית לשימוש בהם של משווקים. מצאתי כי אנשים לא בוחרים מותגים לפי הסטריאוטיפ (אישה לא בוחרת מותג בגלל החוויה, גבר לא בוחר בגלל הפונקציונליות) אלא שיקולי הבחירה שלהם דומים.
מחקרים חדשניים שמבוצעים בימים אלו מצאו שגברים, לאחר שצפו במדענית שהיא מודל להשראה, הגיבו באופן שלילי לנשים שעובדות בתפקידים מדעיים. התגובות נבדקו באופן מפורש (שאלות דיווח עצמי בשאלון) וסמוי. במדדים הסמויים מצאנו שאישה מדענית שהיא מודל לחיקוי לא יוצרת באמת תחושת אושר אצל נשים כפי שציפינו, אך כן יוצרת תגובת גועל אצל גברים. גועל, אגב, הוא תגובה רגשית לאיום על משאבים (סטטוס ודומיננטיות בתחום).
לא מצאנו את הממצאים האלו כשבחנו גועל באופן גלוי בשאלון. גם ב־ EEG ראינו שגברים הביעו יותר הימנעות אחרי שצפו במודל הנשי, ונשים אחרי שצפו במודל הגברי. ההטיה היא סמויה, בסופו של דבר היא משפיעה על הייצוג של נשים בתחום. הסטריאוטיפים האלה מזיקים כלכלית. יש מחסור של עובדים בתחומים האלה - וכניסת נשים יכולה לתרום לעסקים ולמדינה.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם התצפיתניות לא היו נתפסות כ"היסטריות", או אם ב־ 7 באוקטובר היו משתתפות בקרבות מאות טנקיסטיות, ולא בודדות. איך היה נראה ההייטק בישראל אם היו סטארטאפיסטיות כמספר הסטארטאפיסטים, או איזו תרומה עצומה הייתה לאקדמיה ולמשק אם היו יותר מדעניות.
המחיר הוא גם אישי וחברתי באובדן הזדמנויות למימוש עצמי של נשים. אבל יש נקודות אור במלחמה. בגלל הצורך ההישרדותי והמחסור בכוח אדם, נשים החלו לתפוס תפקידי לחימה, והסטריאוטיפים הנוקשים החלו להתערער. יש להדהד זאת כדי לאתגר סטריאוטיפים, שהם דינמיים ויכולים להשתנות עם הזמן. אם נשקיע בכך, ונפתח עצמנו למידע חדש, נוכל להוביל לשינוי עמדות לטובת שיפור אישי, חברתי וכלכלי.
הכותבת היא מרצה וחוקרת שיווק במחלקה למנהל עסקים, בפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן־גוריון