לא הצלחתי מעולם להגשים את החלום שלי להיות ספורטאי מקצועני. למזלי כן זכיתי לשחק טניס תחרותי, אך ברמה די נמוכה כפי שבאה לידי ביטוי בליגה ג'.

חוק הגיוס החדש הוא יריקה בפנים של המילואימניקים | דעה
"אלטרנטיבה אזרחית לחמאס"? נתניהו, גלנט וגנץ חיים בסרט | חיים רמון

לא הייתי שחקן רע, אבל זו הייתה ליגה של חובבנים, וכמות הכישרון שם הייתה מוגבלת למדי. לא היו חוקים קפדניים כמו בליגות הגבוהות. לא היה שופט במשחק ולא היה קוד לבוש מחייב. כל אחד לבש מה שבא לו, אבל עדיין זו הייתה ליגה. היו משחקים והייתה תחרות, היו אמוציות והיה מתח.

זה קרה בכיתה י"א. במשחק ליגה שגרתי הגיע מולי שחקן לבוש כמו מקצוען. נעלי טניס בוהקות, חולצת טניס מרהיבה ושני מחבטים של חברת פרינס ארוזים בתיק מהודר. זה היה מאיים. הבחור נראה והתנהג כמו מקצוען, אבל כבר בחימום לקראת המשחק הבנתי שיש פה הרבה פוזה ומעט מאוד טניס.

מהר מאוד למדתי שככל ששחקן הליגה מולי מתלבש יפה יותר, ומגיע עם תיק מקצועי ובגדי טניס מדוגמים, כך הרמה שלו נמוכה יותר. ואילו כששחקן הגיע כאילו הרגע התעורר ושם על עצמו משהו, ידעתי מיד שיהיה פה משחק קשה.

זה לא נגמר רק בקריירה "המקצוענית" שלי בטניס. זה התבטא בהרבה תחומים נוספים. בתחילת דרכי בעולם הפרסום, מהר מאוד היה ברור שאנשי הקריאייטיב הטובים יותר הם אלה שדווקא לא עטו עליהם את הפוזה המרדנית האנרכיסטית. אותם "אנרכיסטים" היו מגיעים מאוחר, לרוב כשעיניהם אדומות, וביצועי הקריאייטיב שלהם היו שגרתיים להחריד.

גם קבוצת הכדורסל האהובה עליי, מכבי תל אביב, שסבלה ממשבר מקצועי גדול בשנים שאחרי הזכייה באליפות אירופה ב־2014, הרבתה להשתמש בשנים הקשות האלה במילים גבוהות כמו "ישיבות דירקטוריון", "תוכניות ארוכות־טווח", "פיתוח שחקנים", "אקדמיה" ועוד ביטויים ששאפו לתת הרגשה של דרך ואסטרטגיה, אבל היו כיסוי אלגנטי לביצועי חסר. וככל שהמילים היו גבוהות יותר, כך הביצועים היו נמוכים יותר והדאגה שלי כאוהד עלתה.

גם בעולם הזוגי הנוסחה הזו לא אכזבה. היה לי חבר רחוק שהרבה להעלות בפייסבוק מכתבי אהבה מרגשים לאשתו. אחרי כמה שנים הסתבר שמאחורי מילות האהבה היפות היו הרבה מעשים רומנטיים, אבל כלפי אישה אחרת, והזוג התגרש במהרה.

פחות דיבורים, יותר מעשים

מאז למדתי להיזהר ולשים לב לסימני האזהרה. מילים גבוהות = מעשים קטנים. ככה זה בטניס החובבני, ככה זה בחיים הפרטיים, ככה זה בעבודה, וככה זה בפוליטיקה ובביטחון. ככל שהרטוריקה קולנית יותר, כך המעשים קטנים יותר. ככל שדברי הרהב והאיום ציוריים יותר, כך מצטמקת הסבירות שמשהו יקרה.

אף שאנחנו בתקופה שבה התדמית משפיעה יותר מהמהות, תקופה שבה התדמית נבנית על דיבורים וציוצים ברשתות החברתיות ולא על בסיס מעשים והישגים – זה זמן להתנהגות אחרת. קצת יותר אמת בפרסום, קצת יותר התנהגות של פעם, קצת יותר מנהיגות של פעם.

בימים אלה של מציאות ביטחונית קשה, של הרבה רגעי חרדה וחוסר ביטחון, אני קורא למנהיגים שלנו – פחות ציוצים ויותר מעשים. פעם לא איימנו שנשמיד את הכור העיראקי או הסורי. פשוט השמדנו אותו. פעם לא איימנו על אויבינו שנחסל אותם. פשוט עשינו את זה.

כיום הפוליטיקה וההתרברבות השתלטו על המהות, ולא סתם אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים. הדיבורים שלנו נהיו העשייה שלנו, וזה מצב בעייתי. כפי שאמר קלינט איסטווד בסרט הקלאסיקה "הטוב, הרע והמכוער": "אתה רואה, יש שני סוגי אנשים בעולם, ידידי. אלו עם אקדחים טעונים ואלו שחופרים. אתה חופר".

אז בואו נפסיק לחפור ונתחיל לעשות.

הכותב הוא נינו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל
[email protected]