מדינת ישראל החליטה בשנת 2008, לראשונה, להקדיש חקיקה מיוחדת למערך המילואים. נדבך מרכזי בחוק הוא משך שירות המילואים, במטרה לקבוע אמת מידה אחידה, ברורה ושוויונית.
הניסיון של המלחמה הנוכחית מוכיח שהמגבלות שהוטלו בחוק על שירות המילואים לא נותנות מענה לצורכי הביטחון השוטפים ולצורך בסדר כוחות משמעותי באזורי הגבול באופן רצוף גם לאחר המלחמה. מכאן נולד הצורך להרחיב את נטל המילואים על הציבור המשרת. לפיכך נדרש לבצע התאמות בחוק המילואים, כך שתתאפשר קריאתם של אנשי המילואים לפרקי זמן ממושכים יותר בכלל ולתקופות לחימה ("תעסוקה מבצעית") בפרט, וכן להעלאת גיל הפטור ממילואים, כך שתיווצר האפשרות להרחבת היקף המשרתים לצורכי בניין הכוח ולפיזור עומסי השירות לאורך זמן, גם לאחר סיום המלחמה.
על כן מוצע בחוק כי מספר הימים המרבי שבהם ישרת חייל מילואים יוגדל מ־54 במהלך שלוש שנים, ל־42 ימים בכל שנה; מספר הימים המרבי שבהם ישרת ממלא תפקיד פיקודי יוגדל מ־70 במהלך שלוש שנים, ל־48 ימים בכל שנה; מספר הימים המרבי שבהם ישרת קצין יוגדל מ־84 במהלך שלוש שנים ל־55 ימים בכל שנה. בנוסף יועלה גיל הפטור עד ל־45 לחייל במילואים ועד ל־50 לקצין במילואים.
הצעת החוק מגדילה באופן ניכר את נטל השירות, והיא מציתה כמובן מחדש את סוגיית השוויון בנטל ואי־גיוס החרדים. כתבתי יותר מפעם אחת בטור זה כי שום דבר לא ייעשה בכוח אלא רק בהידברות. 75 שנות המדינה הוכיחו שלא ניתן לגייס את הציבור החרדי בכוח ובכפייה, ולכן נדרשות הידברות והסכמות.
התרעות פיקוד העורף