שבועיים אחרי הטבח כבר היה אצלי איש הסורגים. אומנם זימנתי אותו מוקדם יותר, אבל הוא לא היה פנוי כי כולם רצו סורגים. על החלונות, על הכניסות, על העיניים. לי הייתה רק דלת זכוכית שקופה, נאה ומחוסמת, שעד ה־7 באוקטובר עמדה בזכות עצמה אפילו בלי תריסים כדי שהגינה תוכל להסתכל על הסלון. ואז הגיע חג שמחת תורה עקוב מדם וכל השרכים המטפסים והסיגליות המרהיבות לא היו שווים את פריחתם הריחנית מול נוחב’ה אחד שעלול להפציע פה. הייתי חייבת סורגים. ואקדח. וכספת. וגז פלפל לילדים, רסס לכל נפש.
מבוהלת ומפוחדת: משפחה נקלעה למטח הכבד בצפון הארץ
"אי אפשר להכתיב לישראל הפסקת אש": ביידן יצליח ללחוץ על נתניהו?
אז הנה אנחנו בבית ביום בחירות שמשי עם גינה יפה וסורגים כעורים שמסתירים אותה. ולמה אני מספרת את כל זה? כי עד ה־7 באוקטובר, המועמדים לראשי הערים והרשויות המקומיות דיברו איתי על החינוך. הם הבטיחו ניקיון ותברואה משופרת, אפילו קצת נדל”ן. אבל מאז אותה שבת שחורה משחור הם מדברים איתי רק על סורגים.
במערכות קודמות, המוניציפליה חגגה את יום הבחירות בקמפיין המוני פלאס יום חופשי עם תוכניות בידור. לפני כן היו דיבורים על בריכה חדשה וספסלי מנוחה במרכז המסחרי, שבת תרבות והפנינג זמרים המוני ליום העצמאות במחיר חצי שכונה. הפעם הם הבטיחו הגנה. ניידות שיטור, משמרות סביב השעון ומתנדבים עם אפודים ונשק. אפילו המועמדים עצמם הצטלמו בפוזה קרבית עם משהו שנראה כמו קסדה, או קנה תותח, או לפחות סורגים מזווית מסוימת. מצד שני, יכול להיות שזו רק אני רואה מהרהורי לבי.
לא שזה עזר להם. יום בחירות משמים ומנומנם כזה לא היה פה מעולם. הקשב הפליג למחוזות אחרים, סליחה שהתאכזבנו. אין תנועה ואין יותר מדי שלטי חוצות, ובטח לא שלוש תמונות על כל עציץ ועץ או סיסמאות קרטון על מדרגות הבית.
כי למי יש אנרגיות לשנות את העיר כשהמדינה נלחמת, וגם מאי גולן וטלי גוטליב נלחמות, ושר בכיר אחד מכריז שהחטופים הם לא הדבר הכי חשוב באג’נדה שלו, ושר בכיר אחר מסביר ברצינות תהומית שמה קרה, יש מלחמה, יש ממשלה, הכל טוב ויפה, רוצו להצביע אבל רק בתוך העיר כי הממשלה סבבה, ואם אין לחם תאכלו עוגות. במצב עניינים כזה, למי באמת אכפת מי יהיה ראש העיר, כשראש הממשלה, אחראי שלא לוקח אחריות, עדיין שם, ומאה ושלושים וארבעה חטופים עדיין שם. וכל מה שצריך תיקון ולא תוקן עדיין שם.
אמרה שחוקה טוענת שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אז השתיקה ניכרה אתמול בחמ”ל הסיעות, בדוכני המתנדבים, בקלפיות הרבות הפזורות בכל כיתה וגן, ברחש בחש מול בניין העירייה. עוד לפני כן היו כמה פוליטיקאים שניצלו את השתיקה הזו לקאמבק חשאי, מאחורי היעדר העניין, בחסות אותו נרמול רדום ומעקצץ.
אלו היו הנגועים בשחיתות ציבורית ופלילית, חשודים, נאשמים ומורשעים שניסו לגשש את דרכם חזרה לקדמת הבמה העירונית. מנצלים שוק לבן למחטפים שחורים כמו בכל עתות משבר. ראש העיר לשעבר שלומי לחיאני ניסה להחזיר לעצמו את שעתו היפה בבת ים אחרי שישב בכלא. ראש העיר לשעבר יצחק רוכברגר התמודד על עור הצבי של רמת השרון לאחר שנגזרו עליו חודשי מאסר שהומרו לעבודות שירות. ראש העיר קריית מוצקין, חיים צורי, שמואשם בימים אלה ממש בבית המשפט המחוזי בלקיחת שוחד ובקבלת דבר במרמה, ושוועדה מיוחדת החליטה להשעותו מהתפקיד, נלחם להיבחר לקדנציה שנייה כאילו לא נפל דבר.
אבל אפילו זה לא באמת הצליח לדגדג הפעם. עבריינות היא מושג חמקמק בפוליטיקה מקומית, בטח בהשוואה לממשלה שמתנהגת כאילו יש לה מניות על השחיתות השלטונית. הנה אריה דרעי ישב בכלא, חזר לשלטון, שב ונתפס בקלקלתו, הועמד לדין ושוב חזר לכנסת כמו גדול, אורח אהוד ומקובל בקבינט ובחדרי הממשלה. אם בארזים נפלה תרדמת, מה יגידו אזובי העיר.
האמת המרה היא שהמערכה המוניציפלית אפילו לא טרחה להסתיר או להתנצל, אולי כי התברר לה שהפעם הזאת היא פשוט הרבה פחות מעניינת. אחרי שמחת תורה, החטופים, החיילים, המילואים, הכספים הקואליציוניים - הפוליטיקה היחידה החשובה באמת היא זו שקובעת את מהלך המלחמה, החיים והמתים, זו שאמורה לחתום על עסקאות מוסריות ולהתניע את היום שאחרי לעתיד או לכיליון, זו שעשויה לאיים על המפעל הציוני המדהים שמשגשג פה ופתאום קיבל על תנאי, או לחזק אותו. היא הדבר היחיד שחשוב בעת הזאת. היא והסורגים.