בעולם אחר, חיכינו ליום הבחירות לרשויות המקומיות בכיליון עיניים, זה היה יום חג לדמוקרטיה. האופן שבו משפיע השלטון מקומי באופן כל כך ישיר על חיי היום יום שלנו, על האיכות שלהם, תחושת הביטחון, הזהות והשייכות שלנו בעולם מדהים אותי בכל פעם מחדש, ובחירת המנהיגות המקומית היא זכות ענקית והזדמנות נדירה להשפיע על אלו.
העיר הראשונה בשליטת מפלגת נעם? המהפך הדרמטי במצפה רמון
בעולם שאחרי ה-7 באוקטובר החגיגיות קצת התקלפה מיום הבחירות לשלטון המקומי, ועדיין, הוא עבר בטוב. למה בטוב? כי אחוזי ההצבעה לא התרסקו, יצאנו לקלפיות, זיופים אותרו ולא נצפו הפרעות סדר קיצוניות. עם כמה שנוח לנו להתלונן על חוסר התפקוד של המדינה, הפעם הצלחנו לקיים בהצלחה בחירות בזמן מלחמה. 200,000 מצביעים הצביעו במעטפות כפולות (פי 2 מהבחירות הקודמות), מתוך רצועת עזה, מעל גבול הצפון, בבתי חולים ותוך כדי שכולנו במצב חירום - כל מי שרצה יכול היה לבחור, התוצאות הגיעו בזמנן, המערכות שידרו אותן. שאפו ענק למשרד הפנים על זה.
למה בכל זאת הייתה ירידה באחוזי ההצבעה? קודם כל, אנחנו בזמן מלחמה. כל מה שבזמן הזה לא עוסק בחירום, בחיים, במיידי, מרגיש לכולנו פחות חשוב. זה לא פחות חשוב, אבל קשה להרים את הראש מעל המים כשאתה מתמודד עם שכול, דאגה וחרדה, וכמעט כולנו במקום הזה ובייחוד שעדיין לא כל החטופים שבו למדינתנו. בנוסף, התקופה הזו לא מגיעה בריק, היא מתיישבת על חוסר האמון שרווח בציבוריות הישראלית במוסדות השלטון. חוסר האמון בא לידי ביטוי באופן משמעותי יותר בחברות הפחות קהילתיות בישראל, בעיקרן בחברה הלא חרדית ולא-ערבית. אלו גם החלקים בחברה מהם מגיעים משרתי המילואים הפעילים, הם המרכזיים שנפגעו במעגלי השכול, רוב המפונים מהמעגלים האלו, אלו המקומות שהקפיאו את הקמפיינים ב-7 באוקטובר וחזרו אליהם לא מזמן.
אנחנו עדיין לא יודעים הכול, רשויות רבות, ביניהן ערים גדולות כמו חיפה ובית שמש, בדרך לסבב שני של בחירות והתושבים בהן יידרשו לצאת להצביע שוב, בתקווה אפילו להעלות את אחוז ההצבעה. אבל למרות החששות הרבים אין ירידה במספר הנשים המכהנות כראשות רשות, נכון לעכשיו נשמר המספר הלא מספק של 15 ראשי רשויות נשים ויש עוד שלוש רשויות לפחות בהן מתמודדות נשים מובילות בסבב ב'. נשים בראש רשויות מקומיות פועלות למען מרחב ציבורי שרואה נשים באופן שווה ומביאות ערכי ניהול אחרים לשולחן.
יש לפחות 80 ראשי רשויות חדשים שנבחרו. חלקם חוזרים לשלטון המקומי ורובם יתמודדו איתו בפעם הראשונה. הייתי אומרת שזה יאפשר תקופת למידה אבל בזמן מלחמה, השלטון המקומי לא יקבל ימי חסד. לראשי הרשויות האלו מצפים אתגרים רבים - בשדה הביטחוני, הכלכלי, בניהול התרבות הארגונית המורכבת במגזר הציבורי והכי חשוב- בהחזרת האמון שנפגע בחברה הישראלית.
עבורי, השלטון המקומי היה תמיד המרחב מלא התקווה. המקום שבו הדמוקרטיה הישירה משקפת את רצון התושבים, גם כשהוא לא מוצא חן בעיניי. ככה נראית דמוקרטיה, המקום בו אתה נבחר ויכול להשפיע באופן ישיר על החיים של הבוחרים שלך, כשאת ראשת עיר, את משנה מציאות בכל יום. לפני חמש שנים חיינו במציאות אחרת, היינו לפני הקורונה, המחאות כנגד הרפורמה ובעדה ולפני השביעי באוקטובר. פעם אחר פעם נסדק האמון של אזרחי המדינה בחברה הישראלית, אחד בשני ובמוסדות הציבור. על מנהיגי ומנהיגות השלטון המקומי החדשים והוותיקים מונחת האחריות לאחות את השברים, להיות אלטרנטיבה, להזכיר לכולנו את ה-80 אחוז שאנחנו מסכימים עליו.
מה אנחנו מציעים כדי להיות חלק מהמאמץ הזה? מרכז בלומברג סגול למנהיגות עירונית באוניברסיטת תל אביב יפתח מחזור נוסף של תכנית המנהיגות שלו במאי הקרוב, הוא ייתן לראשי וראשות רשויות נבחרים הזדמנות לחדד את כישורי המנהיגות והניהול שלהם בסביבה מוגנת שמאפשרת ללמוד ולהתפתח בתוך קבוצת שווים מהמומחים הטובים בישראל ובעולם למנהיגות עירונית.
מעבר לזה, המרכז נמצא פה, לתמוך ולהיות מוקד ידע והתייעצות לראשי הרשויות שפותחים את הקדנציה בתקופה המורכבת הזו. המעבר לראשות העיר הוא מורכב ודורש מכל ראש רשות לעבור מייצוג סקטוריאלי לייצוג של כל הציבור, גם זה שלא בחר בו. הוא דורש לעבור מקמפיין לניהול עיר, להתמודדות פנים מול פנים עם האתגרים של המערכת המוניציפלית, ראשת הרשות לא תוכל להשתמש בסיסמאות, היא תצטרך להיות מנהלת מעולה כדי להצליח לקדם את המטרות שלה. ויותר מהכול לדעתי, הוא ידרוש מראש הרשות לעבור מהופעה של איש אחד (One Man Show אם תרצו) לעבודה עם נבחרת. כל ראש רשות יצטרך להסתכל על האנשים איתם הוא הולך לעבוד, לגייס ולהשאיר את הטובים ביותר ולהוביל אותם יחד.
מאחלת לכל ראשי הרשויות החדשים והוותיקים בהצלחה, מעולם הקלישאה של "הצלחתם- הצלחתנו" לא הייתה נכונה יותר".
הכתבת היא - אדית בר, בכירה לשעבר במשרד הפנים ומנכ"לית מרכז בלומברג-סגול באוניברסיטת תל אביב