התקווה שהשיח הציבורי ישתנה אחרי ה־7 באוקטובר התרסקה, ואפילו מעל ארבעה חודשים של "ביחד ננצח" לא הצליחו לטשטש את הפיצול בחברה הישראלית. אין טעם שנהיה נאיביים. עם או בלי השפעות המלחמה, חרדים לא יחבקו רפורמים וקונסרבטיביים, פעילי "שלום עכשיו" ותלמידי מכינת עלי לא ישבו יחד לשיחה מלב אל לב, והוויכוחים ימשיכו להתנהל בעצימות גבוהה. הטרמינולוגיה של כולנו הפכה צבאית ומיליטנטית, ועכשיו גם הדרך שבה אנחנו מנהלים את המחלוקות. את מה שאנחנו מייחסים לאויב, אנחנו לאט־לאט מתחילים להשליך אחד על השני בגלל עמדתנו הפוליטית. זה בכנסת, באולפנים, ועוד רגע עלול לגלוש גם אל הרחוב.

בשנים האחרונות, הרבה לפני ובטח לאחר שמחת תורה, האמנתי שדרוש דיאלוג בין מגזרים וציבורים שהתנתקו זה מזה נתק מוחלט. נסעתי לפני כשנתיים לבית הרב מלמד בהר ברכה. לאחרונה, במסגרת המאמצים לחתור לשיח שקיבלו משנה תוקף לאחר השבת השחורה, נפגשו מתנדבי שנת השירות של ארגון הנוער נוע"ם, נוער מסורתי, לשיחה ערה עם הח"כים צבי סוכות ומיכל וולדיגר מהציונות הדתית.

כאז - כן היום. המצב לא השתנה וייתכן שאף החריף. לא הנסיעה להר ברכה עברה חלק בגרון, ולא המפגש עם דמות כצבי סוכות. לצד תגובות של סקרנות ועידוד היו גם רבות שהעלו האשמה בהתרפסות, כעס וחשדנות. הפירוד שנוצר לאורך שנים בחברה הישראלית הפך את עצם קיום המפגשים לטעון עוד בטרם נאמרה מילה אחת.

אני מאמינה שמי שמסכים לדיאלוג, אוטומטית מוציא את עצמו מחזקת הקיצוני שצריך לפחד ממנו. מי שמוכן להקשיב ולשוחח, להסתכן בשאלות קשות ובהתמודדות עם קונפליקטים וחילוקי דעות - חובה עליי לדבר איתו. אני לא באה למפגש כדי לטשטש הבדלים, אלא כדי לדבר עליהם. כשמשוחחים מגלים שיש הרבה על מה להתווכח, אבל שאפשר גם להסכים פה ושם.

הנתק בין חלקי החברה הישראלית הוביל את כולנו לעיוורון מוחלט, שגרם לכך שאנחנו אפילו לא מסוגלים לחשוב על האחר כעל נורמטיבי. הוויכוח הפוליטי נע בין אנרכיסטים חסרי אחריות ופשיסטים צמאי דם. בין הזיות שלום נאיביות וזלזול ביהדות, ובין משיחיות שחולמת על בית המקדש. מול דמון ואויב מר וקיצוני שציירנו לעצמנו אין אלא להילחם, ועד הניצחון המוחלט.

קטונתי מלהבין בענייני מלחמה, אך דבר אחד אני כן יודעת: ככה כן בונים חומה. חומה של פירוד וקיטוב. מפגשי אחדות ודיאלוגים לא יפתרו מחלוקות פוליטיות במובן הקלאסי, אך לא לכך הם נועדו. הם לא אמורים לגרום לאדם להשתכנע בדעה נגדית. אדרבא, לרוב יוצאים מהם משוכנעים יותר בצדקת הדרך. מטרתם היא לאפשר לנהל את המחלוקת עם פחות ניכור והרבה יותר אמפתיה.

מדובר בתהליך ארוך וסיזיפי, אבל אסור לנו להיבטל מהמלאכה הזאת. גם אם לא נהיה הדור שיגמור אותה, לפחות נוכל להשקיט מעט את מצפוננו באשר למדינה ולחברה שאנחנו מורישים לילדינו ונכדינו. 

הכותבת היא מנכ"לית התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בישראל