השחתת דיוקנו של הלורד בלפור באוניברסיטת קיימברידג’ בידי מפגינה שלוחת רסן זכתה לסיקור תקשורתי נרחב כאנקדוטה נוספת בסדרה הולכת וגוברת של ביטויי שטנה לישראל מאז ה־7 באוקטובר. ביחס לאינסוף האירועים הקשים האחרים שפקדו אותנו בחודשים האחרונים, מדובר לכאורה באירוע מינורי – לא היו נפגעים וגם הנזק לעולם האמנות אינו גדול במיוחד.
אלא שבמובנים אחרים מדובר באירוע מכונן שראוי להקדיש לו מחשבה מעמיקה. הכפשת דמותו של שר החוץ הבריטי אשר הוציא בשנת 1917 את הצהרת בלפור בשמה של ממשלת הוד מלכותה, מייצגת באופן אולטימטיבי את מהות הסכסוך בין ישראל לפלסטינים (או בצורה רחבה יותר, הסכסוך בין העם היהודי לאומה הערבית). יותר מכל ביטוי אחר של שנאת ישראל, כולל קריאתם של מפגינים ברחבי העולם ל”פלסטין חופשית מהנהר ועד הים”, הפשע שנעשה בקיימברידג’ נוגע בלב לבו של הסכסוך - חוסר הנכונות של הערבים לקבל את עצם קיומה של ישראל כבית הלאומי של העם היהודי.
מאז ראשיתה של שיבת היהודים לארצם ב־1882 ועד לעצם הימים האלו הייתה ונותרה התנגדות עמוקה בקרב חלקים נרחבים באומה הערבית לקונספט של מדינה יהודית בארץ ישראל. הפגנות עממיות, סקרי דעת קהל, ראיונות עם מובילי דעה מחד, ועם פשוטי עם מאידך, מצביעים פעם אחר פעם על כך שרוב גדול של תושבי עזה ויו"ש מאמינים כי ארץ ישראל נגזלה מהם בכוח ויש להם את הזכות והחובה ליטול אותה שוב לידיהם. די ברור כי אילו היו מתקיימות באזורים אלו בחירות דמוקרטיות אמיתיות (תרחיש מופרך לחלוטין במזרח התיכון), היה חמאס מנצח ברוב גדול ומרכיב את הממשלה הבאה. הסיבה העיקרית לכך היא שמרבית האוכלוסייה שם מאמינה בקריאתו לסילוק היהודים מארצם והשבת פלסטין כולה לחיק האומה הערבית.
הסירוב העיקש להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית איננו רק נחלתם של הפלסטינים בעזה ובשטחי יו"ש, הוא קיים גם בקרב רוב גדול של האוכלוסיות במדינות ערב "המתונות" שאיתן חתמנו על הסכמי שלום. הפגנות הענק נגד ישראל בעמאן, קהיר, מרקש וכיו"ב מבטאות היטב את רחשי הלב של אזרחי מדינות אלו. אפילו בקרב ערביי ישראל, אלו החיים איתנו "באותה הסירה" כבר 76 שנים, עדיין ישנם מי שאינם מכירים בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על מולדתו. חלקם מביעים זאת בצורה גלויה ובוטה (כמו הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית) וחלקם בצורה מעודנת יותר על ידי שימוש בסיסמה "מדינת כל אזרחיה" שפירושה המעשי הוא חיסול מדינת היהודים. עם זאת, חשוב לציין כי ישנם גם רבדים בקרב ערביי ישראל המכירים בזכות קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי ושמחים להימצא בה כמיעוט הנהנה מזכויות אזרח מלאות.
ההתנגדות לזכותם של היהודים למדינה משלהם לא תיעלם במהרה כפי שמשלים עצמם אלו המפנטזים על "שתי מדינות לשני עמים", "רשות פלסטינית משודרגת", "סוף הכיבוש יביא לקץ הסכסוך" וכיו"ב – אמירות המשולות לאדם המשחק שחמט עם עצמו. במקרה הטוב, יחלפו כמה דורות של חינוך והפנמה עד שנזכה להכרה בזכות בסיסית הנחשבת כמובנת מאליה ביחס למרבית העמים בעולם. עד שזה יקרה, עם כל הצער, התסכול והכאב הכרוכים בכך, נמשיך לחיות כאן על חרבנו.
גם בתוכנו פנימה אין חדש תחת השמש – בהיותנו יהודים, עם הניחן בחוש מפותח במיוחד של ביקורת עצמית ויכולת פלגנות אינסופית, נמשיך כנראה גם להתקוטט בינינו לבין עצמנו על הדרך הנכונה לשרוד כאן.
הכותב הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון, חבר דירקטוריון ויועץ לחברות וארגונים