לא כדאי למהר ולגנוז את מסקנות ועדת החקירה לעניין האסון בהר מירון, שבו קיפחו 45 גברים וילדים את חייהם. מסקנות ועדת חקירה זו אינן העיקר. אך מה שכדאי ללמוד ולהסיק ממנה נוגע לעצם התועלת בהקמת ועדות החקירה, דרך עבודתן וההשפעה שיש להן על נורמות העבודה במגזר הציבורי. אז כמה מסקנות:
ועדה זו של האסון בהר מירון הייתה ממש בלתי נחוצה. לא היינו זקוקים לוועדה החוקרת שלוש שנים על מנת שהיא תטיל את האחריות האישית על השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, ועל המפקח הכללי של המשטרה, יעקב שבתאי. על פי היגיון פשוט וניכר לעין היה ברור לחלוטין ששני אלה, הנושאים בתפקידים בכירים, הם האחראים המרכזיים לאסון מירון, ומהסיבה הפשוטה שביטחון המתפללים והציבור בהר מירון היה באחריות משטרת ישראל, ומי שאחראי לתפקודה התקין של משטרת ישראל הם המפכ”ל והשר לביטחון פנים, שהיה צריך להעניק למשטרה את הגיבוי הפוליטי. מרגע שמפכ”ל המשטרה לא הגביל את מספר המתפללים הוא הפך עצמו לאחראי המרכזי, והשר שהוא כפוף לו נושא כמובן באחריות משותפת. באמצעות ועדת החקירה, אחריות אישית שהיה נכון להטילה מיד לאחר האסון, נדחתה בשלוש שנים.
הטלת אחריות אישית על ראש הממשלה לא הייתה במקומה. לא חייבים להגיע אליו תמיד. ראש ממשלה לא יכול להיות אחראי לכל אירוע מוליד אסון המתרחש בישראל. ראש הממשלה כן אחראי ישירות לביטחונה של המדינה. הוא כן אחראי ישירות גם לניווט כלכלת ישראל וחוסנה. אבל אין הוא יכול להיות אחראי, ואפילו אם שמע על האירוע בהר מירון, לרמת והסדרי הבטיחות במקום האירוע. מוטב שבהטלת אחריות אישית נתמקד באלה שעליהם ובאופן ישיר מוטלת האחריות כי הם גם אלה שלהם ניתנו סמכויות הביצוע.
ועדת חקירה זו אף לימדה אותנו שגם אחרי הרבה שנות עבודה, במקרה זה שלוש שנים, באירוע שהבנתו אינה מורכבת, הוועדות נמנעות מלהסיק מסקנות אישיות כלפי נושאי משרה אפילו כשתוצאת הכישלון היא אובדן חיי אדם. מסקנותיה לגבי המפקח הכללי של המשטרה היו שהוא יכול להמשיך בתפקידו מנימוקים אובייקטיביים, שתמיד אפשר להעלותם; ובאשר לשר לביטחון פנים, מסקנותיה גובלות בגיחוך. הוועדה ממליצה שהוא לא ישמש בעתיד בתפקיד השר לביטחון פנים. ובכן, מכאן ניתן להסיק שהוא בהחלט יכול לשמש בעתיד בתפקיד שר הביטחון. כנראה שהוועדה סברה שתפקיד שר הביטחון טומן בחובו סכנות פחותות מאשר תפקיד השר לביטחון פנים.
המסקנה הרביעית, והמפחידה מכל, היא שצריך להיות מוכה עיוורון על מנת לא להבין שמה שהוליד את האסון האיום בהר מירון הוא הפוליטיקה הרקובה במדינת ישראל. הרצון להתחנף למפלגות החרדיות כדי להבטיח שלטון בעתיד, השאיפה לא לעשות מעשה שעלול להוביל את נושא המשרה להתנגשות ישירה עם המפלגות החרדיות. כולנו צריכים היום ממש לרעוד מפחד, שכן אסון מירון מוכיח לנו שלמען שיקולים של שלטון, מפלגות פוליטיות מוכנות לסכן חיי אדם. כל אדם עם מעט שכל ישר יכול היה להבין שאי-הגבלת מספר המשתתפים בחגיגה מסורתית וצוהלת זו טומנת בחובה סכנה ממשית לחיי אדם. כדאי שנפנים היטב לאילו תהומות התדרדרנו. שיקולים פוליטיים נמצאים אצלנו בעדיפות עליונה על פני שמירה על חיי אדם.
והמסקנה החמישית, שאף היא מתבקשת מאליה, היא שוועדות החקירה הן אצלנו דרך מילוט מאחריות אישית. בכל העולם המערבי ולא רק, נושאי משרה ציבורית נושאים באחריות לכשלים המתרחשים בתחומי אחריותם, לאחר התרחש האירוע וללא ועדות חקירה, על שום שיש נורמות ציבוריות. נורמות ציבוריות לא קיימות אצלנו. אנו נעביר את השאלה לתחום הפלילי ונפתח בהליכים ממושכים בבתי המשפט, או שנמנה ועדת חקירה שמסקנותיה הרופפות תינתנה לאחר שנים. במדינה מתוקנת שבה יש עקרונות של ממשל בריא, נושאי המשרות הציבוריות, קודם לכל וראשית דבר, נושאים באחריות לכישלון בתחומי אחריותם; ולאחר מכן, על מנת להסיק מסקנות לעומק ולהתחקות אחר דרכי תפקוד לקויות, אפשר להקים ועדת חקירה ולצפות למסקנותיה בעוד שנים.
מתוך כל הנאמר, המסקנה הכוללת היא שקודם שנאמין בישועתן של ועדות חקירה ובהתלהבות נדרוש את הקמתן, מוטב שנבין כיצד הן הפכו למכשיר יעיל להתחמקות מאחריות ציבורית.