אנחנו כמעט חצי שנה לתוך האירוע ששינה את חיינו לעד, בין אם נרצה ובין אם לאו. התריסים כבר לא מוגפים לגמרי, רגשות האשמה של אלו שלא פגשו בתופת מקרוב היטשטשו מעט, והדרישה מאיתנו, בעיקר בכל הנוגע לחשבון העובר ושווא ולשכר הדירה שלנו, היא, איך לא, לשדר עסקים כרגיל. אבל החיים ממש לא חזרו למסלולם, אפילו לא ברחובות בהם אני עוברת מדי יום, תל אביביים ככל שיהיו.
כמעט שנה אני מתגוררת בתל אביב. העיר שחוברה לה יחדיו בעיקר על ידי שוכרים צעירים ובעלי דירות מבוגרים, בעוד כולנו מקבלים בהכנעה את הפקקים האינסופיים, הקורקינטים החשמליים שלעולם יגיעו בלי התראה, והיצע החניות הדל לצד הביקוש העולה. מאז 7 באוקטובר, היו כאלה שציפו שגם העיר שאינה יודעת מנוח תתעורר שוב. תנער את השמיכות ותפתח את החלון. תצא מהאווירה האיומה שכל מדינת ישראל רבתי נכנסה אליה, ולו במעט.
אז זהו, שלא. לאן שלא הולכים ברחובות תל אביב יש מדבקה עם שם של צעיר שנרצח במסיבת הטבע בקיבוץ רעים, ואם לא – אז באנר עם משפט לזכרו של חייל שנפל. עסקים שנותרו מיותמים כי בעליהם נלחמו עבורנו בסדיר או במילואים, מאכלים או דוכנים שהפכו לפרויקט הנצחה, או לחילופין לטיימר שהחל לתקתק מהיום בו נחטפו כל כך הרבה אנשים לשטח הרצועה. הכל קודש עבור אלו שהיו ואינם.
ולאן אני חותרת? קשה לי להבין איך האובדן וההמתנה המייסרת מוחשיים בצורה בלתי נתפסת בכל מקום בו אנחנו דורכים, מבלים, אוכלים, ושותים, אבל החטופים עדיין לא כאן. המפונים מצפון ומדרום עדיין לא מקבלים את כל הסיוע שמגיע להם. העצב והשכול כאילו נדחק הצידה על מנת לפנות מקום לוויכוחים פוליטיים בלתי נגמרים, שכבר הופכים הרבה יותר נפוצים במשכן.
אז נכון שתקציב המדינה חשוב, וגם חוק הגיוס, ובטח סוגיית הסיוע האמריקני והשפעתה על המשך המלחמה, אבל זה לחלוטין לא חזות הכל. בדיוק כמו בהגדה של פסח, שבקרוב נקרא אותה מסובין כבכל שנה, אסור לנו לשכוח את היציאה הזאת ממצרים, שלצערנו עדיין לא מאחורינו. אנחנו בתוך האירוע, במבוי סתום, בדרך ללא מוצא שמתבררת כמבוך עם חומות דשא הגבוהות מאיתנו בשני ראשים לפחות.
מותר לנסות ולהלך בין הטיפות, אפילו לשמוח, אבל אל תשכחו שמשפחותיהם של 134 לא יודעות יום ולא לילה. שאין להן מושג מה קורה עם יקיריהם, אם הם אכלו ארוחת ערב, על מה הם חושבים, איך הם מצליחים להעביר את הזמן הרב שעבר מבוקר השבת השחורה. זה לא אותו דבר, ועם איך שזה נראה כרגע זה גם לא יהיה, לפחות עד שכולם ישובו לבתיהם. אי אפשר לחכות עוד.