האירוע הקשה במוסקבה מסיט לרגע את המבט מרצועת עזה. הוא מעורר מן הסתם את העיסוק בהשוואות: ביחס למבצעים האיסלאמיסטים, לנוכח התוצאות הקטלניות של הטרור ובעיקר ביחס לתגובה הישראלית מול זו הרוסית שתעמיד כנראה באור מגוחך לחלוטין את ההתייחסות המכילה של פוטין לחמאס ולעניין הפלסטיני.
לקראת עסקה? הסעיף בלב המחלוקת והנזיפה של בלינקן בקבינט
אבל אירוע הטרור ברוסיה לא ממש ישנה את המציאות ברצועת עזה, שצריך להודות שהופכת בכל יום שעובר לסוג של מפגש בעייתי בין אוקראינה כאירוע מלחמתי כרוני וחסר אופק, לבין סומליה, לבנון או וייטנאם, במונחים של שקיעה ישראלית בביצה טובענית של מלחמת גרילה או ליתר דיוק מלחמת פירים ומבנים ממולכדים.
אמנם, ישראל הצליחה בחמשת חודשי הלחימה הארוכים והקשים לפרק את מרבית גדודי חמאס למעט אלה שברפיח וגם לצמצם כמעט לאפס את איום שיגור הרקטות לישראל, אבל היא לא הצליחה והיא אפילו רחוקה מכך - לחסל את חמאס ולהכחידו. המציאות הנוכחית ברצועת עזה גולשת לסוג של כאוס צבאי ואזרחי גם יחד שבו ארוגים האחד בתוך השני טרור במאפייני גרילה שממשיך לבעבע משאריות המערכת הצבאית החמאסית שעוברת כרגע טרנספורמציה מצבא לגרילה, לצד חוסר שליטה אזרחית שלטונית שישראל מגששת באפילה כדי להתמודד עם השלכותיו.
האירועים האחרונים בבית החולים שיפא בעיר עזה ממחישים את הכאוטיקה שהולכת ונוצרת ברצועה. ההתלהבות מביצועי צה"ל בשיפא היא מוצדקת ברמה הטקטית אבל היא אינה יכולה לטשטש את העובדה כי שיפא זה המודל לכרוניות שהולכת לאפיין את הלחימה בעזה כמו גם ליכולת ההישרדות וההתאוששות המהירה של חמאס. בצד זאת, הביקורת הבינלאומית על ישראל ממחישה מצד שני את הקריסה בתחום האזרחי שהופכת לא רק מכשול בדרך לרפיח אלא מנוף בידי חמאס נגד ישראל, וחמור מכך - אלמנט המקעקע את יסודות העוצמה האסטרטגית של ישראל.
הבידוד המדיני אליו נקלעת ישראל הוא משמעותי. זה לא רק אמברגו הנשק, אין המדובר רק בניסיון לקדם הכרה חד צדדית (למשל מצד ספרד ומדינות אירופאיות נוספות) במדינה פלסטינית, גם לא בדיוני בית המשפט בהאג וגם לא בקרע החמור ביחסים עם ארה"ב. מדובר בחיבור בין כל אלה שהופך את ישראל למדינה מבודדת ומצורעת ומשליך באופן מסוכן על היכולת שלה לנהל את המלחמה הגדולה שהיא נתונה בה, ולא רק בעזה, אלא גם מול איראן, אלא גם מול איראן, חיזבאללה, המליציות הפרו איראניות, החות'ים וכמובן בני חסותם בסין וברוסיה.
מדובר, בסיטואציה הנוכחית שבה ישראל נמצאת, באתגר קיומי לא פחות ולא יותר. כרגע החור השחור הזה שנקרא רצועת עזה מקריס את ישראל לתוך מרכז המאסה שכולה שלילית. זאת, מבלי יכולת לבלום את התהליך שמפרק שלב אחר שלב, חולייה אחר חולייה את הביטחון הלאומי שלה בראייה לטווח הקצר והארוך גם יחד. באופן זה, ישראל נותרת לבדה במזרח התיכון שמשנה את פניו, אמנם עם הרבה גאווה לאומית ועמידה איתנה על עמדותיה כולל לגבי החלטתה לפעול ברפיח (עמדה שהובהרה לבלינקן בשיחותיו בישראל), אבל עם תמיכה אמריקנית הולכת ופוחתת, אבדן לגיטימציה בינלאומית (זו שסייעה להקמת המפעל הציוני), שחיקה של "הסכמי אברהם" ואתגרים של אויבים נוספים שממתינים לשעת כושר נוספת כדי להפוך את 'המבול' של ה-7 אוקטובר לכבד יותר.
זו התמונה הגדולה של המציאות והיא גדולה לאין שיעור מהתמונה הקטנה שבה עוסקת התקשורת, הדרג המדיני, הפרשנים וכולי שמתבוננים על החור שבגרוש, קרי - על רפיח. כרגע רפיח הופכת אט אט לסוג של בינת ג'ביל של מלחמת לבנון השנייה (2006) במשמעות של סמל למרכז העצבים של היריב שלכידתו נתפסה אז ונתפסת כיום במונחים של אירוע משנה מציאות. אבל רפיח כמו אז בשנת 2006 לגבי בינת ג'ביל, אינה העניין המרכזי וגם לא המשמעותי בהתפתחות המלחמה ברצועת עזה. כיבושה יסיים ברמה הטקטית את מלאכת פירוק הגדודים של חמאס, אבל ממש לא יסיים את המלחמה או את האירוע הזה שגדול ממידות ההיגיון הטקטי שמנתב את ישראל לדרום הרצועה.
העניין המרכזי הוא הרעיון האסטרטגי שכרגע בולט בחסרונו בצד הישראלי. מדובר בחוסר הבהירות לגבי כוונות ישראל לגבי רצועת עזה במציאות שבה ישראל אינה יכולה לסיים את המלחמה כפי שרצתה עם מיטוט חמאס והשמדה מוחלטת של נוכחותה. היא הולכת ונגררת עם כל רגע שעובר, על פי ההיגיון של "חוק התמורה השולית הפוחתת", למקום רע במיוחד בכל הנוגע למעמדה האסטרטגי המשליך באופן מסוכן על היכולת שלה להמשיך להתמודד ולנהל את המלחמה הכוללת והרב-זירתית אשר תהיה איתה זמן רב אחרי כיבוש רפיח ופירוק גדודי חמאס.