חצי שנה עברה מאז ה־7 באוקטובר, וכל ישראלי שואל את עצמו לאן ממשיכים מכאן. הזמן קפא עבורנו. כולנו מבינים שמשהו השתנה בנו, אבל טיבו של השינוי עוד לא ברור. הסיבה לכך היא שהמשבר התחיל עוד הרבה קודם לכן. מתקפת שמחת תורה תפסה את ישראל ברגע החברתי הקשה ביותר מאז הקמת המדינה. החברה נחלקה לשני מחנות עוינים, לעתים זה הרגיש כמו מלחמת אחים לכל דבר, ואלו התפצלו לתתי־קבוצות בעלות לא רק אינטרסים שונים, אלא גם סולם ערכים שונה ותפיסה שונה של הטוב המשותף. איבדנו לא רק את היכולת לדבר, אלא גם את הרצון. אמרנו לעצמנו שאנחנו נלחמים על ישראל, אבל למעשה נלחמנו אחד בשני.

ואז הגיעה המתקפה. הזעזוע, השבר, אלפי הקורבנות, החטופים והמפונים - כל אלו גרמו לנו להניח למחלוקות ולהתגייס. התחושה הזו סחפה אחריה את כל המגזרים. מוקדי חירום ותרומות הוקמו על ידי אנשי שמאל וימין, מרכז ופריפריה, אשכנזים ומזרחים, שמרנים וליברלים, ביישובים הבדואים ובחברה החרדית. ליחידות המילואים הגיעו יותר מתייצבים ממה שהצבא יכול היה להכיל. ולא כקלישאה כולם לחמו, נפצעו ונהרגו כתף אל כתף.

אבל טבעם של מאמצים כאלה הוא שהם קצרי טווח. אנשים חוזרים לעבודה, לטרדות השגרה והיומיום. החיים מנצחים, וטוב שכך. אבל עם החיים חוזרות גם המחלוקות. כל סוגיה לאומית הופכת שוב פוליטית. ושוב אנחנו חוזים במחנאות שעוטה פני פטריוטיות. פוטנציאל הנזק הפעם גדול הרבה יותר בגלל עוצמת האסון ועומק המשבר. האבל והרגשות החשופים עלולים להפוך את הקיטוב לעמוק יותר ממה שידענו אי פעם. הצדק של כל צד הופך לצדקנות. איש לא רוצה למחול לצד השני, איש לא רוצה לוותר. החיים הפוליטיים הופכים שוב למשחק סכום אפס.

רוב הציבור לא מעוניין לחזור אחורה ונמצא עדיין במקום המאחד. בכל הסקרים מתחזקות מפלגות המרכז, אבל לפוליטיקה, לתקשורת ולשיח ברשתות החברתיות יש דינמיקות משלהם, ושם השבר הפנימי נוכח במלוא עוצמתו. טוב לתבוע שינוי מהממשלה. מותר לתבוע גם שינוי של הממשלה, אבל לכל אחד מאיתנו יש גם אחריות במעגלים שהוא שותף להם: בעבודה, בקהילה ועל הכביש.

שיח מאחד אין פירושו היעדר מחלוקות חריפות. השאלות על המבנה החוקתי או המשפטי של ישראל ועל האיזונים והבלמים הן קריטיות ואמיתיות. הדרישה לחקירת המחדל, לדיון ציבורי נוקב בגורמים לו ולנשיאה באחריות היא לא משהו שאמור להפריד בין ימין לשמאל. אבל עלינו למצוא מחדש את המרחב שבו המחלוקת מתקיימת אבל איש לא מסולק אל מחוץ לגדר ואף אחד אינו שובר את הכלים. אין ספק שאנחנו מסוגלים לכך. ה־7 באוקטובר היה הזעזוע הגדול ביותר שישראל חוותה מזה עשורים, אולי מאז הקמתה. האסון הזה יכול לפלג אותנו עוד יותר, אבל בכוחנו גם להפוך אותו להזדמנות להתחדשות ולתפיסה מכילה של הטוב המשותף. זה, יותר מכל הישג צבאי, יהיה הניצחון האמיתי על חמאס. 


הכותב הוא ראש המחלקה המקומית במכון שחרית