איך שלא נסובב את זה, פסח כבר בפתח. רשתות המזון פוצחות במבצעים חסרי תקדים (מבלי להגיד שהמחירים היו גבוהים לפני), הפרסומות כאילו עוטות על עצמן חגיגיות מאולצת, ושאלות ה'איפה אתם בחג?' מתחילות לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם. בעיר מגוריי, 2 דקות אחרי הגשם צצים בדרך כלל שפע של רמזורים מקולקלים. פחות ציורי.
הבטתי בעיני רוחי בעצב לסדר הפסח בשנה שעברה. אף אחד מאיתנו לא שיער בנפשו שכל כך הרבה דברים יטרידו אותנו ברמה האישית, הארצית, הפוליטית, הבינלאומית, ועוד ועוד. לא קל לגלות שהפקקים בדרך לסדר והסיר החם על הבגדים החדשים היו דאגותינו היחידות, גג השאלות הבלתי נגמרות של אלו המבקשים לדעת את מה שאנחנו מתאמצים להדחיק.
בעודי ממשיכה לנדוד ולהיזכר בפסח הקודם, נתקעתי דווקא על 'חד גדיא', השיר הזה שאנחנו מנסים לשיר כל שנה, ובכל שנה מחדש מגלים שאין לנו מושג מהו הלחן, ובינינו, גם לא מהן המילים. חרף האפלוליות, ואולי בזכותה, אני מרגישה שאין שיר שמתאר טוב יותר את המצב העגום שלנו כעת. ולמי שבדרך כלל מנקר בחלק הזה של ההגדה: מדובר במשהו כמו 30 שורות המתארות השתלשלות עניינים ארוכה למדי, כשכל פעם נוסף גורם אחד ומגדיש את הסאה. מעמיס עוד יותר על העגלה שהגלגל שלה גם ככה שובר ימינה. גורם לנו לתהות מה עוד יבוא עלינו.
החטופים עדיין לא כאן, כבר חצי שנה שלמה. משום מה אנשים מרגישים בנוח לשפוט את משפחות החטופים על האופן בו הן זועקות ודורשות לשנות את תרחיש האימים הנורא הזה. נשללו תקציבי הישיבות, ובמקום לנסות להוביל למשהו חדש יחד, יש הבוחרים להתריס ולהתעמת בלב שכונות חרדיות, דווקא עכשיו. הממשלה יוצאת לפגרה בתזמון הכי גרוע בעולם כי מסורת זו מסורת. הלגיטימיות הבינלאומית שלנו במגמת צניחה מטרידה, ארצות הברית מעלה את חומות הדיסטנס, ומספר לא מבוטל של מפונים מהצפון והדרום לא רואים את קו האופק. ועכשיו הצטרפה גם איראן. איום קיומי רחוק טווח שחבר פתאום למחוזות האיומים הקרובים, זאת לאחר שהובטחה נקמה על חיסול מפקד כוח קודס בסוריה ולבנון בדמשק, שיוחס, לכאורה, לישראל.
אז כן. עוד ועוד בעיות, כשהרשימה רק ממשיכה להתארך. ולחלוטין מגיעה לנו נחת לפחות בגזרת החטופים, מגיע למשפחות שלהם לקבל אותם בחזרה, ולנו מגיע לסגל לנו שוב קצת מן התום שאבד לנו ב־7 באוקטובר. על הממשלה לזכור שיציאה לפגרה כרגע רק תפגום בחבריה ציבורית, וזאת גם אם האזרחים בסדר עדיפויות נמוך יותר מבלי שאף אחד מדבר על כך. ואם כבר לסגת מהפגרה, אז בסולחה עם ארצות הברית.
כולי תקווה שעד שבאמת יגיע ליל הסדר יהיה קצת פחות משקל על העגלה המתפקעת מעומס. שנראה סוף סוף את התמונות שראינו בעסקת החטופים הראשונה, כשהתיישבנו מול הטלוויזיה ורוח חדשה הייתה בנו. שנרגיש שוב מוחזקים על ידי ממשלה מתפקדת וידידים קרובים מספיק מעבר לים, ושנזכור שאיומים משכנינו היו ויהיו תמיד (אם מישהו תהה), אבל שזה ממש לא ירפה את ידינו.