חצי שנה חלפה עברה מאז השבת הנוראית של ה־7 באוקטובר, ומאז שהתחילה המלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור. חצי שנה שבה מפקדי צה"ל וחייליו לוחמים במסירות ומקריבים את חייהם, ואין עדיין נקודת זמן שעל פיה נוכל לדעת מתי תסתיים מלחמה זו. רק מעטים מאיתנו סברו או העריכו שבתום חצי שנה תהיינה תוצאות מלחמה זו כמות שהן היום. על אף ההישגים הגדולים של צה"ל ברצועת עזה, טרם נכנסנו לרפיח, טרם ניקינו באמת את הרצועה מלוחמי חמאס. עדיין 134 חטופים בידי חמאס, ואנו מנהלים מול נציגיו משא ומתן. עדיין אין אנו יודעים מה עלה בגורל החטופים ומתי נשלים עם חמאס עסקה לשחרורם.
ואין אני מתכוון לומר כי נכשלנו במלחמה זו, תוצאותיה מעבר לציפיות. ההישגים הצבאיים מאוד חשובים ובולטים והם הושגו במחיר יקר. וככל שתימשך מלחמה זו, בתנאים הקיימים, מספר הקורבנות יעלה. הרושם המתקבל הוא שאנו עוברים מכישלון של קונספציה אחת אל כישלונה של קונספציה נוספת. היה ברור שאחת ממטרות מלחמה זו, אם לא החשובה שבהן, הייתה שחרור החטופים. אבל המאמצים והמדיניות לא כוונו בתבונה כדי להשיג מטרה זו. היום ברור, הלחץ הציבורי עולה וימשיך לעלות על שום שבתחילת המלחמה ובמהלכה פותחה התפיסה, כפי שבאה לביטוי על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון, כאילו אפשר להשיג שתי מטרות במהלך מלחמה זו במשולב: השמדת חמאס ושחרור החטופים. ומשום שננעלנו על קונספציה מוטעית ומטעה זו, אנו נשחרר את החטופים אבל במחיר הרבה יותר גבוה ממה שניתן היה ואפשר היה לעשות לפני מספר חודשים, והעסקה תיסגר בלי שחמאס יושמד.
הכשלים שקדמו למלחמה היו ברורים לכל וחשופים לעין. אין צורך להיות מומחה צבאי ואין צורך בוועדת חקירה כדי להצביע על המחדלים. והיו גם כשלים ארוכי טווח בתפיסות העבודה של צה"ל שהולידו חלק מהכשלים ביום ה־7 באוקטובר, כמו העובדה שצה"ל סבור שפרט ליחידות הלוחמות החיילים הם פקידים ואינם צריכים באמת לדעת איך להגן על עצמם; ותצפיתניות הן פקידות שאסור אפילו לתת להן נשק או ללמד אותן איך להגן על עצמן.
בטמטום מוחלט, שקשה להבין עד היום את מקורותיו ועזותו, הפיקוד בצה"ל פירק כיתות כוננות מנשק ההגנה שלהן, וזה עלה בחייהם של מאות מתושבי העוטף. היום אותם מפקדים שנתנו את ההוראה שואפים להסתתר בערפל ועדות החקירה. בנינו יותר מדי על מודיעין בעוד שברור לחלוטין שלא ניתן לבנות הכל על מודיעין; כמה עקרונות בסיסיים צריכים להישמר ללא קשר למודיעין כמו יכולת הגנה במקרה של מתקפת פתע.
חילופי פיקוד בצה"ל נעשו בלי שנעשתה בדיקה באשר למצב השורר במערכת הביטחון והיערכות צה"ל ביום חילופי הפיקוד. גם נפתלי בנט וגם הרצי הלוי היו צריכים לבדוק לעומק את מערך ההגנה המוענק בפועל ליישובי העוטף ביום שבו קיבלו את תפקידם החדש, על פי המתווה הגרוע ביותר שהוא גם בבחינת אפשרות ריאלית.
האתגר האמיתי בטווח הנראה לעין כבר אינו השמדת חמאס אלא שחרור החטופים. כל פעולה צריכה להישפט על פי קריטריון מרכזי אחד: איך זה ישפיע על השגת המטרה של שחרור החטופים. אם מחסלים גנרל איראני, צריך להביא בחשבון בצד ההרתעה גם את התוצאה ההפוכה: התחזקות הרצון לנקום ולפגוע בישראל וההשפעה על המשא ומתן על שחרור החטופים.
החטופים המוחזקים עדיין בשבי חמאס הם איבר לא נפרד מהחברה הישראלית. אנו חייבים לא רק לבוא בתביעות כלפי מוסדות השלטון אלא גם להפגין הזדהות ציבורית אמיתית יותר עם סבלם. אין כיום מקום לשמחה ומקום להבלים כמו תחרויות בישול מזון הטעים לחך. אם לא נשחרר את החטופים במועד הקרוב ונמשיך לסכן את חייהם, שום הישג של מדינת ישראל מעתה ואילך לא יהיה שלם. לא יהיה ניצחון אם אין החזרת החטופים, ואפילו אם נשיג את ההישג הגדול ביותר - השמדה מוחלטת של חמאס במחיר חיי החטופים, זה לא יהיה ניצחון.
בשלב זה, המטרה העליונה והמסקנה המרכזית המתבקשת מניהול המלחמה במשך חצי שנה הן מיקוד בשחרור החטופים. אנחנו בנינו את עוצמת חמאס ואנחנו חשפנו את חולשתנו. את הכשלים שאותם יצרנו בעבר כמו שחרור 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד, לא נוכל לתקן במהלך המלחמה הנוכחית.