ה־7 באוקטובר הוא קו שבר היסטורי בתולדות המדינה אך מאז, כבר חצי שנה, דברים רבים ממשיכים להישבר, מה שבאופן טבעי מקשה על הניסיון לתקן את מה ששבור. חוץ מהמהלומה הבלתי נתפסת של אותו יום, המציאות שלנו המשיכה להיסדק וחלק מקווי השבר כנראה לא יישכחו לעולם והדיהם ישפיעו עלינו עוד שנים רבות, גם אחרי שהאש תיפסק, והחטופים יחזרו.
השבר הראשון, זה של ה־7 באוקטובר, מעבר למתקפה עצמה, נוגע לאכזריות הברברית שאליה נחשפנו ולהבנה של מה שצמח בערוגת השנאה שמעבר לגבול. לא שחשדנו שמחבלי חמאס הם מחובבי ציון, או שהעם הפלסטיני אוהב אותנו, אבל עוצמת השנאה הכתה, לפחות אותי, בתדהמה. לא ידענו, לא האמנו, שמעבר לגדר יש רוע מפלצתי כזה.
לא האמנו עד כמה השנאה התהומית אלינו היא לא רק מנת חלקם של מחבלי חמאס, אלא של רבים מהעזתים. אלה שצהלו מול אמהות וילדים מבוהלים שנחטפו מבתיהם בפיג’מות והובלו בתהלוכת זוועה בלתי אנושית בכבישי הרצועה, אלה שמחביאים בבתיהם, בחדרי הילדים, ברגעים אלה חטופים, אלה שהריעו סביב גופת צעירה שנרצחה בפסטיבל מוזיקה. מעורבים, לא מעורבים, חפים מפשע או לא, ההגדרות האלה לא משנות, כי התנהגות של בני אדם זו בטוח לא, עם כל הכבוד לפוליטיקלי קורקט באולמות הצביעות של האג.
השבר השני של אותו יום קשור בערעור תחושת הביטחון הבסיסית כאזרחי המדינה. הלחישות של תושבות העוטף המבוהלות הנצורות בממ”דיהן, שעלו לשידור זועקות בלי קול, ייצרבו בזיכרון הקולקטיבי לנצח, כרגע שבו התברר שצה”ל הגדול והחזק ומדינת ישראל בכלל פשוט נעלמו, התאדו, למשך שעות ארוכות, ארוכות מדי. ההבנה הזו, שברגעים הכי קשים שידענו, לא היה על מי לסמוך, שברגעים שבהם אזרחיה נזקקו לה באופן הכי מיידי, המדינה לא הצליחה להגן עליהם - שוברת את הלב גם עכשיו.
השבר השלישי הגיע אחרי כמה שבועות, כשתמיכת העולם התהפכה לנו על הראש והצביעות והאנטישמיות הרימו את ראשן. התברר כי כל פשע, נורא ומחריד ככל שיהיה, הוא תלוי הקשר, ותלוי בשאלה האם זה בעצם חלק מ”ההתנגדות הפלסטינית”, ובכלל צריך להגיב ב”מידתיות”. אה, וגם "מי טו" זה חשוב, אבל אם את יהודייה, אז תביאי בבקשה הוכחות, תיעוד ואת שם המחבל, ורק אז נשקול אם להאמין לך. כמעט 80 שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, נראה ששנאת יהודים היא שוב דבר לגיטימי בעולם.
והשבר האחרון הוא פנימי שלנו. בעוד שהחברה הישראלית התגלתה בגדולתה ביום הדין הנורא, נבחרי הציבור שלנו, גם בימים החשוכים ביותר בתולדות המדינה, שבכלל לא מיותר לציין שקרו במשמרת שלהם, מצאו זמן להתעסק בפוליטיקה, בג’ובים, בכספים קואליציוניים ובמריבות בכנסת. למה אין להם זמן? למצוא מעט חמלה ואמפתיה למי שבמשמרת שלהם איבדו כל כך הרבה.
מהזלזול במשפחות שכולות (יו”ר ועדת חוץ וביטחון שקורא לבן משפחה שכולה לעוף לו מהעיניים), דרך ההתייחסות לחטופים כאל עול ולמשפחות שלהם בחוסר רגישות משווע (“יאללה יאללה”, כפי שנאמר לאחד מהם על ידי אחד מחברי הכנסת), ועד ההברזה מוועדה שעסקה בנזק לעסקי הצפון, שכדי להגיע אליה טרחו תושבים מהצפון לנסוע שעות אך גילו כי רק חבר כנסת אחד כיבד אותם בנוכחותו. זה כבר לא קשור לימין או שמאל, לביבי או לא ביבי, למרות שיש מי שחיים עדיין ב־6 באוקטובר, ומבחינתם זה קשור אך ורק לזה. אבל הם טועים. זה קשור לאנושיות. ונדמה שרבים מנבחרי הציבור שלנו שכחו חמלה מהי.
ובכל זאת, גם ברגעים האלה, כשקשה לראות אופק, והכל נראה קודר, אנחנו חייבים לעצמנו, ולמען המדינה, לנסות לאסוף את השברים, ולהתחיל לבנות מחדש.