טיסות לישראלים הן כמו אוויר לנשימה. רמת הנזילות והקלילות בה אנחנו מזמינים טיסה היא כמו לצאת לשתות הפוך- ״תגיד לאן נעלמת סופ״ש?״ ״וואלה, קפצתי בקטנה עם הילדים לכרתים״. כנראה שככה זה כשאתה תקוע במדינה עם גבולות גזרה של בין גדרה לחדרה אשר עומדת תחת איומי טרור על בסיס שבועי.
אם בימים יפים ואופטימיים (זוכרים אותם?) חשבנו על טיול למדינות השכנות, כרגע זה בגדר חלום של אדם מופרע, ובתוך פנים הארץ בכלל אין על מה לדבר. גיחה בשבת לצפון? ״אה רגע מלחמה״, אולי לדרום? ״מפחיד מדי״. ירושלים? ״כן, ממש״. ישראל ניצבת כאי בודד באוקיינוס שורץ דגי פיראנה משחרים לטרף וכך יצא שטיסות לחו״ל הפכו למקום מפלטנו היחיד. זה לא סתם שרבים מנפגעי השביעי לאוקטובר שמו פעמיהם לריזורטים וחופשות במדינות אחרות, הרי איך אפשר לטפל בפוסט טראומה כשאתה חי במדינה שעושה לך טראומה?
השאלה: ״לא היה עדיף אוגנדה?״ חוזרת ועולה. פעם, זה היה נאמר כבדיחה, והיום? ברצינות תהומית. כשאנו בודקים עם מי גובלת אוגנדה: קניה, טנזניה, רואנדה… אנו מבינים כי כל אופצייה אחרת הייתה מספקת תוצאה טובה יותר מהלוקיישן הנוכחי. ועל זה נאמר - הדירה נחמדה אבל השכנים חרא.
המרוץ הנואש אחר הוצאת הדרכונים הזרים הוא כנראה האינדיקציה הטובה ביותר למה שהבנו כבר מזמן - הספינה הזאת שוקעת, לא רק שהיא שוקעת אנחנו פרקטיקלי בקרקעית שניה מלתת כיף לג׳יימס קמרון. באיזו מדינה מפותחת, אשר מגדירה עצמה ״מעצמת הייטק״, טייטל שכרגע אפשר לנגב איתו את התחת, פרדון מיי פרנץ׳, אזרחים נורמטיביים וחביבים תרים אחר כל קצה חוט היאפשר להם הוצאת אזרחות זרה?
כך, במר יאושם הם פונים לאי אלו חברות קיקיוניות בתקווה שאלו יושיעו אותם ממר גורלם - להיות לכודים בביצה מזרח תיכונית העומדת על סף קריסה קולוסאלית. שולחים שליחים שיטורו אחר סרטיפיקטים אבודים ומתפוררים מתקופת מלחמת העולם שנייה של הסבא רבא רבא שלהם באיזה צריף נטוש על גבול רומניה. וכל זאת כמובן תחת האמתלה של ״יו נוו, ג׳סט אין קייס״, מה זה אומר על רמת הביטחון שלנו במדינה? הוא לא קיים.
אז כן, בזמן שאנו טסים ממקום למקום כאילו היינו בטיול אחרי צבא שלא נגמר, מתקיימים להם אמריקאים מאוסים, לוגמי קורטדו, מעשני וייפים אשר מספרים בגאווה כי בחיים לא יצאו משטחה של ארה״ב. ולמה להם בעצם? יש להם מיליון אופציות, כלומר 50. אנחנו לעומתם, חיים במדינה בצורת שניצל תירס וגם בגודל של אחד.
בזמן שאנו עושים רונדלים באוויר בתכיפות מעוררת תמיהה חיים את הסיפור ״מסביב לעולם בשמונים יום״ אין דה פלש, אנחנו נתקלים בציוויליזציה אנושית חוצנית ולא מוכרת, זה מרגש, לראות מדינות מתפקדות. אנו עומדים מלאי השתאות מהסדר והארגון אשר גורם למדינה להיות מדינה- ״ראית איך הם עומדים בתור?״ ראית איך נקי?״ ראית איך האוטובוס הגיע בזמן?״ אנחנו מוסרים דיווחים להום בייס מינימום היינו חוקרים אנתרופולוגים שגילו את אטלנטיס.
ולא ברור למה, אבל אנחנו עדיין מופתעים שלא משנה לאיזה חור מחורר נגיע נשמע עברית. ברור שנשמע עברית, אנחנו מנסים לא להיות כאן. רק שעכשיו זה הפך לקשה מתמיד כי ניצבת בפנינו דילמה חדשה: ״מאיזו מדינה לומר שאנחנו?״, אמנם בא לנו לטייל אבל פחות בא לנו להידקר (בקשה לגיטימית בסה״כ) כל זאת תודות ליח״צ הגרוע בתבל שישראל ארגנה לעצמה בחצי שנה האחרונה ושטיפת המוח האינסופית של ערוצי החדשות הזרים. תיאום הגרסאות שלנו לפני כל עליה למונית ״ הפעם נגיד שאנחנו מהולנד״ או הניסיון לחשוב על מדינה איזוטרית מספיק שממנה לנהג לא יהיו קרובי משפחה ״יו אר פרום איטלי? איים פרום איטלי!״, ״שיט אתי, אכלנו אותה״ באמת מעוררת רחמים. אבל מה לעשות, זה המצב ואנחנו בכלל ״פרום סייפרוס״ אז מה כל זה משנה.