מאות אלפי ישראלים מעוניינים לבקר במקומות שבהם התחוללה הזוועה ב־7 באוקטובר. הם רוצים להבין, להתקרב, להזדהות, להתכנס בעצבות. זו לא סקרנות מציצנית ורעה, אלא משהו אנושי ורגשי. הכניסה למרבית האתרים שביישובים אסורה, כך שכעת מרבית המבקרים הם עיתונאים, משפיענים למיניהם וכן תורמים ודיפלומטים שבפניהם רוצים להציג את המהלומה הקשה שספגה ישראל ואשר מעניקה את הזכות המוסרית לפעול כנגד קיני הטרור שברצועת עזה.
"פרשה כנפיים ענקיות": התערוכה למען ענבר הימן הפכה לאירוע זיכרון והנצחה
כעיתונאי, גם לי יצא לערוך סיור במקום. העצבות שם רבה. פגשתי בכמה אנשים מהיישובים, חלקם רצו להציג ולשוחח על שאירע לבני משפחותיהם וחבריהם, ואחרים ביקשו בעיניהם שרק ייפסקו הביקורים הללו. הם מרגישים, כפי שאחד מהם, אח שכול, תמצת בפניי, “קצת בספארי”. וזו תחושה נוראית לחוש לאחר מה שעברו.
אבל איך פותרים את הקונפליקט שבין חשיבות הביקור של תושבי ישראל ומבקרים מהעולם, שמעוניינים להגיע ולהזדהות, ובין תושבי היישובים שרוצים להתכנס בעצבותם, לשקם את חייהם ואת בתיהם ואינם רוצים מבקרים? התשובה שלי היא הקמת מוזיאון מרכזי ומסלולי סיור מובנים מחוץ לסביבת בתי התושבים, בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר.
לפני כמה חודשים ביקרתי במוזיאון ה־Ground Zero בניו יורק, שמטרתו היא הנצחת פיגועי ה־11 בספטמבר. זהו מוזיאון רחב מידות, שממוקם בנקודת הקריסה של בנייני התאומים. הוא מכובד מאוד, מודרני ומעניין לביקור. הוא מותיר טעם רב של הזדהות, עצבות, התרגשות וכבוד לנופלים ולצוותי ההצלה הרבים. בתוך המוזיאון דאגו לאסוף ממצאים רבים משלל הזירות, תיעודי וידיאו, תצלומי נפגעים, הקלטות סאונד, ציוד של צוותי הצלה, חפצים סנטימנטליים רבים ועוד. הכל רוכז במתחם אחד, מאוד אותנטי.
לעניות דעתי כדאי שמשלחת ישראלית רשמית, שיעדה הוא הנצחת אירועי ה־7 באוקטובר, תמונה בהקדם, והיא תמנה בתוכה אדריכלים, אוצרים, נציגי קהילות, היסטוריונים, אנתרופולוגים, אנשי יחסי ציבור ועוד גורמים רלוונטיים. כל אלה צריכים לצאת לניו יורק, להיפגש עם מקימי מוזיאון ה־Ground Zero, לשאוב רעיונות ולהתחיל לרכז תוכנית פעולה אופרטיבית ומיידית להנצחת האסון הישראלי.
בינתיים, עדויות מוחשיות נהרסו בגשמי החורף, וכעת ימשיכו להיהרס בקיץ הישראלי הקופח, לרבות ערימות הרכבים השרופים שמתפוררים, שהם עדות מפלחת לב למה שאירע. חפצים בעלי ערך ייעלמו מהשטח ויתפוררו, ואותם צריך לשמר מיידית, באופן מסודר ומתועד ובמקום מוגן, עד אשר יוקם מוזיאון הנצחה חשוב ומכובד.