בימים האחרונים נערכות בקמפוסים אמריקאים מרכזיים, ובפרט באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, הפגנות סוערות למען המאבק הפלסטיני. בקמפוסים הוקמו אוהלי מחאה שמזכירים את שדרות רוטשילד, אך אין מדובר במחאה שקטה: שלטים וסיסמאות קוראים לגלובליזציה של האינתיפאדה, מגנים את ״ג׳נוסייד ג׳ו״ (הכינוי שהדביקו המוחים לנשיא ביידן) ומכילים ביטוים אנטי-ישראליים ואנטישמיים.
יעדי התקיפה החריגה בדרום לבנון: "מנהרות תת-קרקעיות של חיזבאללה" | צפו בתיעוד
התוכנית המקורית של סינוואר נחשפת לראשונה: "ההנהגה נפלה בשבי"
הרב של המרכז היהודי באוניברסיטה קרא לסטודנטים יהודים להימנע מהגעה לקמפוס מחשש לביטחונם, ונאסרה כניסתו לקמפוס של מרצה ישראלי המלמד באוניברסיטה ומתנגד למחאות, לכאורה מחשש לביטחונו.
נשיאת אוניברסיטת קולומביה, שאמרה לאחרונה שיש הרואים בטרור אמצעי לגיטימי של התנגדות, הציבה בסופו של דבר אולטימטום בפני המפגינים, לא לפני שהביעה סימפטיה למאבקם. האווירה בקמפוסים מזכירה את ימי מחאות הסטודנטים של שנות השישים, בעד זכויות האזרח ונגד המלחמה בווייטנאם. אלא שהפעם המוחים קוראים למעשה להשמדתה של מדינת ישראל, ורואים ביהודים כולם שותפים לפשע קולוניאליסטי וחטא קדמון שאין עליו מחילה, הוא הציונות.
לאחרונה חזרתי משנתיים של הוראה באחת האוניברסיטאות המובילות בארה״ב, בהן נתקלתי פנים-אל-פנים בתהליכים האינטלקטואליים והחברתיים שהביא להפיכתה של ישראל למצורעת בקמפוסים האמריקאים. שיתוף פעולה בין תיאוריות ביקורתיות באקדמיה האמריקאית, ובפרט השיח הפוסט-קולוניאלי, לבין גורמים פרו-פלסטינים שהשכילו להציג את המאבק הפלסטיני כחלק מההפרדה הפשטנית בין מדכא למדוכא, הביא בהדרגה לאבדן כל לגיטימציה להציג את העמדה הישראלית. ההיסטוריה של הסכסוך כשלעצמה, על שלל המורכבויות שלה, כלל איננה מעניינת את הסטודנטים. ״מורכבות זאת הסכמה שבשתיקה״, הם אומרים, ומנטרלים כל דיאלוג. בינתיים, הדברים רק החמירו: את המילה ״אפרטהייד״ החליפה המילה ״שואה״, ואת הרטוריקה הפוליטית האנטי-ישראלית החליפו ביטויים אנטישמיים של ממש – כולל פניה אל ״הבזויה שבאומות״ ו״החזירים״ בשלט שנתלה על אחד האוהלים.
כבר בשנות השמונים פורסם ספרו של האינטלקטואל האמריקאי כריסטופר לאש ״מרד האליטות״, שחזה את המתרחש בימים אלה. לאש מדגים כיצד האליטות יוצרות עבור עצמן סביבה אידיאולוגית נפרדת, עם שפה משל עצמה, שמטרתה לייצר הון תרבותי שמסמל עידון תרבותי ועליונות מוסרית. בה בעת, תרבות האליטות מתרחקת ממציאות גיאופוליטית ריאלית שדורשת כלים של מורכבות, ובפרט מהלאומיות (להלן: הציונות), שנתפסת כאם כל חטאת וכגורם מעכב בפני חזון הגאולה של הגלובליזציה. אוניברסיטאות העלית של האקדמיה האמריקאית הפכו לבית היוצר של מרד האליטות הזה, ומדינת ישראל הפכה לסמל של כל מה שהיא מתנגדת לו.
גם התקשורת האמריקאית סובלת מהטיה ברורה: רק לאחרונה הושעה עורך ברדיו הציבורי האמריקאי, ישראלי לשעבר, לאחר שטען לחד-צדדיות וצנזורה, שכן כל העורכים בתחנה מחזיקים באותה עמדה פוליטית.
חשוב לזכור, שהאקדמיה ושלוחותיה בתקשורת ובתעשיית התרבות, איננה הרוב בציבור בכללותו. בימים האחרונים אישרו הקונגרס והסנאט האמריקאים ברוב עצום חבילת סיוע של כמעט מאה מיליארד דולר לישראל, אוקראינה וטאיוואן. סקרי דעת קהל אמריקאים מצביעים אמנם על שחיקה בתמיכה בישראל לאור הימשכות המלחמה בעזה, אך ישנו רוב איתן התומך בזכות קיומה של מדינת ישראל. בחברת גוגל מיהרו לפטר עשרות עובדים שיזמו הפגנות מחאה נגד ישראל במשרדי החברה, וביקשו להזכיר לדור הצעירים המבולבל שמדובר במקום עבודה, ולא בהמשך רציף של בועת הקמפוסים.
השאלה היא, כיצד מתרגמים את העמדות המתונות יותר של הציבור הרחב האמריקאי, לשיח פוליטי מאוזן על ישראל בקמפוסים ובתקשורת האמריקאית. בינתיים, נראה שככל שנחשפים ההיבטים האנטישמיים של המחאה והניתוק שלה מהגיאופוליטיקה הממשית, היא עשויה להביס את עצמה, ולאבד את אמון הציבור האמריקאי. יחד עם זאת, חשוב לספק לצעירים אמריקאים, ובפרט לצעירים יהודים אמריקאים, אלטרנטיבה לשיח מאוזן יותר על ישראל, שאיננו מתחמק מהקשיים, אבל גם מוכן לעמוד מול המיינסטרים האקדמי האמריקאי המוטה, בכלים אקדמיים חדשים.
הכותב הוא ראש תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית באוניברסיטת חיפה