מתחילת שנות ה־2000, כשהתחיל השיח הציבורי והמדיני על התגרענות איראן ועל היותה הספונסר הראשי של ארגוני טרור ברחבי העולם, אני זוכר היטב את הקו המדיני שהתווה שמעון פרס, הן כשר חוץ בממשלת שרון והן כמשנה לראש הממשלה בממשלת שרון ובממשלת אולמרט, לפיו איראן אינה בעיה רק של ישראל אלא היא מאיימת על העולם החופשי כולו. אני זוכר היטב שכדוברו באותן שנים הנחה אותי פרס (כן, גם הוא הנחה) לתדרך את התקשורת הבינלאומית והישראלית בכיוון זה.
תמונת הלווין חושפת: כך טייחה איראן את נזקי התקיפה של ישראל
בעשרות פגישות מדיניות שקיים פרס באותן שנים ושבהן השתתפתי, הוא חזר שוב ושוב על המנטרה שאיראן מסכנת את שלום העולם. הוא העמיד זה לצד זה את טווחי השיגור של הטילים הבליסטיים ואת המרחק לבירות שונות באירופה. בפגישה עם הנשיא בוש אף הציג פרס מידע מודיעני על טילים בליסטיים איראניים המגיעים לוושינגטון. גם את פוטין הזהיר מנטיות האימפריאליזם של איראן שלא תפסח על מוסקבה בניסיונותיה להשליט את ה”שיעה” על העולם.
פרס הבין מניסיונו המדיני רב־השנים כי איראן היא מעצמה וככזו לא פשוט לנו להתמודד עמה לבד
פרס הבהיר לכל בני שיחו בעולם, ואני כמי שדאג לפרסומם, כי גם רומא, ברלין, לונדון ופריז בסכנה מהאיראנים וודאי שרבת עמון, קהיר, אבו דאבי, ריאד ומנאמה בירת בחריין מאוימות לא פחות - ואולי אפילו יותר - מנבטים ומירושלים. מתקפת הטילים האיראנית על ישראל (אגב, עוד תולדה של כשל מודיעיני ישראלי) פתחה לישראל פתח יוצא דופן ליישם מדיניות חכמה (שגם שרון כראש ממשלה אימץ בזמנו) - לבודד את משטר האייתולות ולהיות חלק מקואליציה אזורית ובינלאומית שתדע להתמודד ולהביס את חולי השליטה מטהרן.
במשך שנים פעלה הצמרת המדינית על פי גישה זו ונמנעה מלתקוף חזיתית את איראן גם בגלל סיכויי הצלחה לא ברורים וגם בשל המחיר המדיני שנשלם ושישאירנו לבד בהתמודדות כזו. כולי תקווה שקבינט המלחמה (חברי הקבינט הגדול עסוקים רק בקריצות לציבור בוחריהם) ידע לנווט את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל ולא יקבל החלטות שישאירו אותנו לבד עם הסכנה האיראנית.
הכותב שימש כיועצו של שמעון פרס 2016־1990 ומחבר הספר “הלוחש לאוזנו"