מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל עלה בצורה ניכרת הצורך באספקת ציוד צבאי, תחמושת ומערכות נוספות הנדרשות לצה”ל וגופי הביטחון האחרים לביצוע המשימות הנוכחיות ולהיערכות לקראת אתגרים עתידיים. במקביל התפתחה מגמה מדאיגה של הטלת מגבלות על יצוא ביטחוני לישראל, עד כדי אמברגו מלא, אפילו על ידי מדינות ידידותיות כמו איטליה וקנדה. אומנם זכינו לאחרונה לסיוע ביטחוני חסר תקדים מארצות הברית, אבל בד בבד נשמעות מדי פעם רמיזות על כוונת הממשל הנוכחי שם להטיל מגבלות מסוימות על יצוא ביטחוני לישראל.
בתגובה החלה ישראל לנקוט צעדים שנועדו לבטל את התלות באספקת ציוד ומערכות צבאיות מגורמים חיצוניים. האם מדינה קטנה בעלת משאבי טבע ומשאבים אנושיים מוגבלים יכולה בכלל לעמוד במשימה כזו? בהחלט. מספיק לראות כיצד צפון קוריאה, מדינה עם כלכלה פחות מפותחת משל ישראל, הנמצאת תחת משטר סנקציות נוקשה, הצליחה לייצר יכולות צבאיות מרשימות, כולל טילים בליסטיים נושאי ראשי נפץ גרעיניים, ואף לייצא טכנולוגיות צבאיות לאחרים. אלא שהעוצמה הצבאית של צפון קוריאה באה במחיר נורא של שעבוד כלכלי וחברתי מוחלט. האם לשם עלינו לחתור? לא ולא.
ישראל אכן צריכה לפעול לצמצום תלותה באספקה חיצונית של רכיבים חיוניים, אבל עליה לעשות זאת בשום שכל ובמינימום פגיעה במארג הכלכלי הרחב שעליו היא נשענת. יש להשקיע יותר בחינוך ובהכשרת מדענים ומהנדסים שיהוו את מוקדי הידע העתידי של מחקר ופיתוח עבור הצבא והתעשיות הביטחוניות. לשם כך צריך להרחיב את היקף הלומדים בתוכניות העתודה למיניהן ולקדם שת”פים בין התעשיות הביטחוניות לאקדמיה כדי שהסטודנטים יזכו להתנסות מעשית במהלך לימודיהם ויוכלו להשתלב בעשייה מיד לאחר מכן. הניסיון מראה כי עוברים רבים מהם למגזר האזרחי ולכן השקעה בכוח אדם כזה היא ברכה לכלכלת המדינה.
על מנת לשאת את עצמה כלכלית, התעשייה הביטחונית חייבת להיות מוטת יצוא, ולכן צריך לתכנן מראש אילו מוצרים יימכרו בחו”ל ולאילו לקוחות. יש לפעול על פי עקרונות בסיסיים של ניהול שרשראות אספקה - קביעת רמות מלאי נדרשות והבטחת מגוון מקורות לרכיבים שונים כדי להימנע מתלות בספק יחיד. במקביל, יש לנתח את מלוא שרשרת הערך המובילה לכל מוצר.
בתחומים שבהם יש צורך ביטחוני קריטי אבל לא ניתן להתחרות ביצרנים מחו”ל, צריך לשמר יכולת ייצור עצמאית מוגבלת לגיבוי בשעת חירום וייצור סדרות קטנות של פריטים מסווגים בשגרה. צריך להשקיע בתחומים שבהם יש לנו יתרון מובהק (כמו בינה מלאכותית), לא רק כמענה לצרכינו, אלא גם כדי לייצר מנוף מול גורמים חיצוניים שישקלו את התועלת מהטלת אמברגו לעומת עלות הוויתור על המוצרים שלנו.
צריך לצאת מהקיבעון שלפיו עלינו לפתח (או לרכוש) את המערכת הטובה בעולם. יש תחומים שבהם ניתן להסתפק במערכות שאינן “אלופות העולם” כל עוד הן משמרות יתרון איכותי אל מול אויבינו. חייבים לדעת במה לא להשקיע. תקציב הביטחון לעולם יהיה צר מלהכיל את כל הדרישות ולכן נדרשים יכולת תעדוף ואומץ לעמוד מאחורי החלטות שלא להשקיע בתחומים בעלי עדיפות נמוכה. מדיניות שתגובש על פי עקרונות אלה תוכל לצמצם משמעותית של התלות באחרים מבלי לגרום לקריסה כלכלית או שבר חברתי.
הכותב הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון, חבר דירקטוריון ויועץ לחברות וארגונים