ניצולי שואת אירופה נחשבים לכאורה כאחד ה"נכסים" המשמעותיים ביותר של העם היהודי. העדות החיה והמצמררת שלהם לזוועות שעברו, והאמרה המפורסמת "לעולם לא עוד" מלווים כל יהודי באשר הוא, בארץ ומחוצה לה, במסע חיינו להגן על עצמנו משואה נוספת. לכאורה ברור כי כל עוד יש עדות חיה לשואה, לא ניתן להתכחש לה ונמוכים הסיכויים שהיא תתרחש שוב. אך העולם כדרכו מתקדם, דור ניצולי השואה מטבעו הולך ונעלם, ועמו קיים החשש הטבעי שיום יבוא (והאמת שזה כבר קורה לא מעט בשנים האחרונות) והשואה תיתפס כהמצאה, כסיפור בדיוני, הרי המוח האנושי לא יכול לתפוס שמעשי הזוועה אכן התרחשו.
יותר מכך, חיינו כולנו באשליה היסטורית, שאילו התקשורת, הטכנולוגיה, ועולם הרשתות החברתיות של היום היו קיימים בתקופת השואה – המציאות הייתה נראית אחרת. בטוח לרובנו עברה בראש המחשבה "אין מצב שהיו טובחים בציבור שלם, ביניהם נשים, זקנים ותינוקות - והעולם היה יודע, רואה, ושותק". "הסטורי של אווה", מיזם להנצחת השואה שיצא בשנת 2019, הנגיש באמצעות סידרת סטוריס באינסטגרם את סיפורה של אווה היימן שנרצחה באושוויץ. בסרטונים, שנראים אמיתיים עד כאב, היא משתפת את העולם בזוועות וקוראת לעוקביה לעזרה. כל אדם שרואה את עצמו בן אנוש, לא יכול היה להתכחש לסרטונים הקשים הללו, ולדמיין כי אם הם היו אמיתיים – העולם לא היה שותק, והשואה לא הייתה מגיעה להיקפים האיומים שלה.
ואז – הגיעה שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר, וטרפה את כל קלפי המודעות. רצח, טבח, התעללות ועוד מילים שקשה להעלות על הדף – שודרו בזמן אמת לכל העולם. והעולם צפה, בשידור חי, ושתק. בעוד מילים אלו נכתבות, ישנם 133 חטופים וחטופות ביניהם תינוקות, שעודם שבויים של ארגון טרור, והעולם שותק. תמונותיהם מפורסמות בכל פלטפורמה אפשרית, עדויות החטיפה מציפות את הרשת, והעולם שותק. ניצולי שואת השבעה באוקטובר, בין אם הם שורדי ה"נובה", או בין אם שורדי החדירה והמצור על יישובי העוטף, מגוללים את הזוועות באמצעי התקשורת השונים, והעולם שותק. ברי המזל החטופים ששבו מהשבי, מבוגרים וילדים משתפים בכאב את רגעי החטיפה, ההתעללות ואימת השבי, והעולם שותק.
העולם לא באמת שותק. העולם מישיר מבט קר וחודר למציאות הקשה, ולא מזדעזע כפי שחשבנו, ולא יוצא לרחובות במחאה כפי שקיווינו, ולא פועל באופן תקיף כדי למנוע מהאידיאולוגיה האלימה והשטנית להתפשט. במקום זאת אנחנו עדים לאנשים לכאורה משכילים, פרופסורים וסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה, נבחרי ציבור המייצגים קהלים נרחבים בין-לאומיים אשר מהללים את שואת השבעה באוקטובר, ופועלים כדי להחזיר עטרה ליושנה, ולהעלות על כס המלכות את האנטישמיות. ואנחנו בהתחלה משפשפים את העיניים, כי ללב שלנו קשה להפנים שיש מי שמצדד, תומך ופועל למען רצח וטבח של אזרחים חפים מפשע בביתם. ואז המציאות מכה בנו, שוב, והלב השבור מתאחה ללב מלא בכעס וזעם, ובתחושת חוסר אונים ותסכול איומה.
מה יעזרו לנו סיפורי ניצולי שואת 1939-1945 בזמן שהרייטינג של השידור החי של שואת 2024 רק עולה? האם יש ערך לגולל את מה שקרה אז כי "לעולם לא עוד", בזמן שאנחנו רואים שאת כל מה שלא שכחנו וקיווינו שיישכח מהעולם אנחנו מקבלים כפליים תודות לתקשורת העולמית? לא הגיע כבר הזמן שלנו לשנות את הנרטיב? לא הגיע הזמן שנתעורר ונתנתק ממערכת החינוך העולמית, מהסטנדרטים הכפולים שפועלים בזירה הבינלאומית שמלטפת מצד אחד ומכה בלחי השנייה? מדינת ישראל אמנם משחקת בליגת האלופות, אבל העברות שאנחנו מקבלים משום מה נעלמות ממצלמת ה-VAR.
את הנזק שנעשה צריך לתקן, וכן, לניצולי שואת מלחמת העולם השנייה, כמו לניצולי שואת השבעה באוקטובר יש תפקיד משמעותי. אבל לא בשביל לזכור ולא לשכוח. בשביל לתת לנו מוטיבציה! מוטיבציה לפעול כדי להבריא ולתקן את החברה שלנו, שכרגע שבורה ומרוצצת. את חיוכה הנבוך של אביגיל בת ה-4 שחזרה משבי החמאס לאחר שזה רצח את משפחתה והשאיר אותה ואת אחיה יתומים, אנחנו צריכים לנצור כדי שהעתיד לו היא תזכה יהיה כזה שמצדיק את הזוועות שעברה. היא, ואף אחד מניצולי שואת אירופה או ישראל לא זקוקים לרחמים שלנו, אלא לחברה חזקה, שיודעת להבטיח לנו עתיד שבו משברים יתחלפו ויבואו, אומות יעלו ויפלו, טכנולוגיות יתפתחו ויתקדמו, ואנחנו נשאר. בני אדם.
הכותבת היא ראש תחום היבטים רגשיים וחינוך מיוחד, רשת החינך עתיד